האיש הראשון שחשבתי שעליו כשהתפרסמה הידיעה על סיום דרכו של ניקולה וויצ'יץ' במכבי ת"א היה טל בורשטיין. כמה בודד הוא מרגיש עכשיו, חשבתי לעצמי.

אני מניח שבאיזשהו מקום בורשטיין מרגיש עכשיו כמו שוויצ'יץ' הרגיש, כשהתברר לו ששאראס, פארקר ובאסטון עזבו ל-NBA, ורבי פנחס הגרשוני קיבל חוזה עתק באולימפיאקוס. זו קודם כל תחושה של עצב, אם להעריך בזהירות, אבל אחר כך גם סוג של רחמים עצמיים מהסוג של 'ומה איתי? איך כולם הלכו-פרחו-התקדמו הלאה ואני נשארתי כאן, באותו מקום'.

בורשטיין לא היה צריך את העזיבה של וויצ'יץ' כדי להרגיש קצת בודד. לשבת על הספסל לאורך העונה ולהחליף צחוקים עם ליאור אליהו המוחרם זה לא משהו שהוא קיווה לו. להישאר עכשיו לגמרי לבד, כשריד האחרון של החמישייה המפוארת ההיא שזכתה בשתי אליפויות אירופה רצופות, זה משהו שיהיה לו קשה לחיות איתו.

עניין בורשטיין, אגב, רחוק מלהיות סגור לעונה הבאה. נכון, גם דריק שארפ עדיין באזור, אבל הוא יפתח את עונת המשחקים הבאה כשהוא בן 37 וחלקו המקצועי בקבוצה ילך ויפחת. תחושה של סוף ממלאת את האוויר, אם לדבר לרגע במונחים סנטימנטליים, אבל למעשה הסוף כבר ביקר כאן בקיץ 2006. הוא סתם נמרח למשך שתי עונות נוספות.

מכבי ת"א תבנה את עצמה מחדש ולפחות 50-40 אחוז מהסגל שלה יתחלף, זו הערכתי הצנועה והמלומדת. יעברו כמה ימים, כמה שבועות, עד שכל זה יקרה. ובינתיים, טל בורשטיין ימשיך להיות בודד מאוד. בעיקר בתחושה.

וכדי להקל עליו במשהו, וגם כדי ליהנות ממוסיקה טובה (שהרי מה, נשב כאן ונתאבל על שוויצ'יץ' הולך? פרסמנו זאת ראשונית ובלבדית אי-אז בימים, כך נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא) –הנה שני לינקים נאים כרפאל.

כאן זה פול אנקה האגדי, שהיה אחד הראשונים שבתקליטיי אי-אז בימים, ירושה שהורישה לי אמי ז"ל בעודה בחיים שעה שהייתי נקניק קטן בן 13, משהו כזה. והוא מעיד על עצמו שהוא נער בודד. איזה בודד, מה בודד, מיליון בחורות הקישו באצבען בעוז על לבו, רק שיפתח.

וכאן זה בובי וינטון עם mister lonely

שאתם מכירים או זוכרים אולי מאסקימו לימון, ומאלף מקומות אחרים. לא היה דבר כזה, לא היה. מלך מלכי הקיטש בכל הזמנים, ועדיין תופס את הלב ומסרב לשחרר. כל בני ה-16 שבורי הלב בעולם, בנות ובנים, התאחדו תחת השיר הזה.

ופה הגירסה החדשה למיסטר לונלי ששייכת ל-akon.

ובעיניי, העובדה שקטע של אנקה, למשל, צפו פחות מ-9000 צופים ובקטע השני כמעט 10 מיליון, היא לא יותר מאשר בחו"כ: בושה, חרפה וכלימה.

מוקדש בזאת לחבר טל בורשטיין. ואתם יודעים מה, גם לניקולה וויצ'יץ' נעים ההליכות.