יום אבל הוא זה. יום בו הודחה ההודית סאניה מירזה, חביבת טניסלע-האתר-הלא-קיים-שאולי-עוד-יקום-מתישהו, מהמשך המשחקים בווימבלדון.

אין כמו סאניה, וכמו סאניה, וזה עוד לפני שמתחילים לדבר בכלל, כן?

או כמו שנוהגים לומר מקצועני-טקסט למיניהם: יש טובות ממנה ויש מהוקצעות ממנה ויש מקצועניות ממנה (הנ"ל נצפתה מבלה עד שעות הלילה המאוחרות בפאב בבומביי) – אבל אין כמוה. אין כמו סאניה מירזה. כ-1.70 אורכה, שטחה ונפחה, כל כך מלאת חן וקסם היא, שיכולה היא לפזר כמויות מהם על פני כל המרחק העצום שבין הירקון המעופש ועד הגנגס המעופש לא פחות. ועוד יישאר עודף.

כפי שנאמר ונכתב כאן בעבר, מתקשים כמעט כל חברי הדירקטוריון לעמוד בקסמה האסיאתי המיוחד של מירזה. בשעה שהיא חובטת על כר הדשא, או שמא משטח החימר, נעות עינינו בהערצה אחר כל תנועה של האיילה ההודית הזו עד כדי כך, שאיננו זוכרים כלל מה שמה של יריבתה, למשל, או היכן מתקיים הטורניר. שלא לדבר על איזה יום היום, מה השעה ומדוע בכלל שמנו על אצבענו טבעת מלכתחילה שעה שיכולנו, בתיאוריה לפחות, לבלות את ימינו – ובעיקר לילותינו – עם עלמה משגשגת ומלבבת זו בדיסקוטקים המפעימים של ניו-דלהי-העיר. גם לונדון זה טוב, אגב. ודאי היינו מהגרים ללונדון שנינו מיד לאחר סיום הקריירה או משהו.

לא נשכח כיצד באחד המשחקים בטורניר דובאיי בתחילת השנה, מילאו מאות הודים את היציעים במשחק נגד איזו טניסאית רוסיה-או-משהו ועודדו את מירזה באופן כל כך נלהב, עד שסאניה-שלנו חזרה מפיגור 1:0 במערכות לניצחון 1:2 תוך שהיא מפגינה טניס מלא השראה. טניס הרואי ממש. וליבנו המה. גאים מאוד היינו בסאניה-שלנו. במו עינינו ראינו זאת בערוץ הנשגב הקרוי יורו-ספורט המשדר ימבומביי טניס כל השנה.

והנה, היא הודחה מווימבלדון, פיייי קיבינימט. הלך הסיכוי לתואר, הלך הסיכוי לטבעת אליפות (או מה שנותנים שם, בטניס הזה, כן?)

הפסידה ליריבה מספרד, הפסידה. וזו כמובן בושה, חרפה וכלימה, או בקיצור בחו"כ די גדול ומצער יען כי הספרדים והספרדיות, כידוע, אינם מצטיינים בדרך כלל על משטחי דשא. חבל. זה רק אומר שסאניה-שלנו פשוט לא נמצאת בכושר משחק מי יודע מה. ולא שאנחנו מתפלאים: ככה זה כשעסוקים כל היום בלנער מעליך הצעות חיזור מבחורים שמגיעים כמו זבובים מכל רחבי העולם, או כשמבלים בפאבים של בומביי עד 4.00 לפנות בוקר.

"אל תבכי סאניה, תבואנה שנים", זה מה שהיינו רוצה לומר לסאניה-שלנו ברגעים אלה ממש, רגע אחרי ההדחה הכואבת בשלוש מערכות ממושכות וקשות וצפופות.

אישית, אם להפריד את עצמי משאר חברי הדירקטוריון ולומר משהו בנימה אינטימית במיוחד, הרי שהייתי גם מוסיף בסוג של צער:"אל תבכי תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת. ואני לא אני, לא אני הוא האיש שלבואו מצפה את". יו נואו, זה כבר אבוד, המקרה שלי.

פם-פם-דה-בה-דה וכו', הייתי שר לה, לסאניה-שלנו.

אבל צביקה פיק וזמרת הרקע שלו עושים את זה כל כך יותר טוב ממני, שנלך עליהן.

הנה זה כאן. וואלאק, המאסטרו, היו לו שירים-שירים אי-אז בימים.

ובכל זאת, בטח שאלתם את עצמכם למה הקטע הזה כאן, והתשובה פשוטה: כי לשים את מאריה-מאריה של סנטאנה כסוג של נהי בעקבות הדחתה הסנסציונית של שראפובה - זה כבר פאסה.