מעניין שמהבוקר מזדמזם לי "יום בו עליתי לגרדום", של אריק איינשטיין, וגם "היום ייקבר המת – ואין בוכים". ולא לחינם, כנראה.

יום מיוחד הינו. יום בו שבה רעיית הנשיא למעגל העבודה כמעט עשרה חודשים לאחר צאתו לעולם של תומרינגו סטאר. מקום עבודה חדש. ראשון ואחר מזה כמעט אחת עשרה שנים מאז המקום הקודם.

והנשיא? ננטש במשכנו.

"יום בו עליתי לגרדום, וכך קרה אשר קרה וכך עליתי לגרדום".

פלא שאני מרגיש ככה?

מי ידאג לכל, מקטן ועד גדול?

מי יאזן
את קוצר רוחו של הנשיא בסבלנות אין קץ?

מי יאכילנו סעודה חמה מדי צהריים סביב השולחן?

מי יאפשר לנשיא לרבוץ בשבת בערב מול הטלוויזיה כמו אפנדי ולראות איך גרמניה נגד קרואטיה, עת שלישיית כלי מיתר ונשיפה מקפצת מסביב?

ורק כדי לא להלאות, חסכתי מכם לפחות עוד עשרה, אולי עשרים או שלושים שאלות הריוניות-גורל מהסוג הזה.

בושה, חרפה וכלימה: הפכנו לאחת מאותן משפחות. כלומר, משפחה ככל המשפחות, עת הרעייה שבה לעבוד במשרה מלאה ומכובדה, לא נכחיש זאת.

והגרוע מכל – הנשיא המפונק יצטרך לקחת אחריות מעתה והלאה לא רק על בני העם, עניין בו הוא מורגל עד כדי הפעלת הנתינים בשלט רחוק ממקום משכנו, אלא קשה בהרבה מכך: השכנת סדר ושלום במעונו הפרטי מול צאצאיו.

אין לי ספק וספק אין לי, שהיום הזה הוא יום בו עליתי לגרדום.

"טייק איט ג'ו ג'ו סאן", אמר פעם מלקולם מקלארן לזמרת השמיימית שלצידו במאמדם באטרפליי. ואני אסתפק ב-"שלך, אריק".

הנה תוף בודד של איינשטיין.

ובהצלחה רבה לרעיית הנשיא במקום העבודה החדש שלה.

לא אחרי 17.00, אוקיי? עשי טובה ותחזרי בזמן.

כה אמר, ואף כמעט התחנן, הנשיא.