הייתי אוסיין בולט לפני שהוא אפילו נולד. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שיהיה נחמד להביא אל העם את הפרטים המלאים, ובכלל את הבשורה הזו, באמצעות סיפור לשבת. אמיתי לגמרי, מלה-במלה.

זה היה בכתה ה'. או ד', או ו', בפתח-תקווה-עיר-האורות. כבר בימים ההם הפלאתי בסיפוריי בפני שלושה מבני הכתה שלי (לא יושבת לי פה מלה כמו כתתי), שהתקבצו סביבי בהפסקות ושתו את דמיונותיי בצמא רב עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. יוסי שאול, ויקטור דהאן ומאיר שמי.

סיפרתי להם סיפורים על יד נעלמה ומסתורית, פשוט יד, זרוע, שהיתה מחסלת אנשים ואיש לא הצליח לעלות על עקבותיה. פרקים-פרקים, מדי הפסקה, במשך שבועות רבים. והם ישבו ובלעו כל מלה בתאווה רבה. נהנינו כולנו באותו זמן, כנראה שגם אני. ואין לי מושג מאיפה עליתי על הרעיון המוזר הזה. ועוד יותר אין לי מושג, איך אף אחד לא עשה על זה סרט קולנוע עד היום.

ליוסי היו עיניים בורקות וממזריות. הוא דמה קצת ליוני משכונת החיים, הבן של רחל אטס ז"ל בסדרה. ואם מכולכם רק סר ש. הרמלין הקשיש זוכר במי מדובר, אז כנראה שאנחנו באמת זקנים, הוא ואני, יו נואו.

עם ויקטור, שבקדמת פיו התנוססה שן שבורה, פיתחתי שפה אישית ופרטית. משום מה, לא זוכר איך זה התגלגל, כיניתי אותו ראג'ה-מהראג'ה. זה היה כנראה תחילתו של עידן ארוך וממושך, שהביא אותי להמציא כינויים כמעט לכל אחד שבא איתי במגע ויצר היכרות לאורך השנים. בין המפורסמים שבכינויי לאחר מכן: הגנרל הסרבי, הזיקית, הפנתר הוורוד, סטנלי שן זהב, מרקוס פייזר סוס יאור, הבולדוג ואחרים.

ומאיר? מאיר היה נורא שמן. המון קפלי שומן היו לו. הוא התבייש בזה. מאוד חיבבתי אותו, אבל לא פחות חיבבתי את בשרו. היה לי מנהג שהיום אני חושב שהוא פשוט מזעזע: נהגתי מפעם לתפוס לו איזה קפל בכוח. 'תן קפל' הייתי אומר, והוא, אחרי שנמאס לו מהעניין, היה בורח או מנסה לברוח. זה אף פעם לא עבד, כי מאיר בקושי יכול היה לרוץ. רק אחרי שבאתי על סיפוקי ותפסתי איזה קפל ממשמניו – נרגעתי. והאמת, היינו חברים טובים. זאת אומרת, למרות הכל. דיברנו המון על ביפ, הוא אהד את הפועל פ"ת, אני את מכבי. היה על מה להתערב. ובכל התערבות שהוא הפסיד, הוא היה צריך לשלם לי באחיזת קפל טוב כזה. קפל מובחר. הייתי בוחר אותם כמו ירקן שמאבחן אבטיחים.

יום אחד אחר הצהריים, לא ברור אם היה זה יום חמסין או שמא סגרירי-משהו, הלכנו לשחק טניס ליד אצטדיון הביפ בפתח-תקווה. היום נמצאת שם שכונת אם המושבות המתפתחת, אבל אז עמד שדה גדול מהכביש הראשי ברחוב ז'בוטינסקי ועד לאיצטדיון. קודם לכן היו שם פרדסים.

גם ניסיון מאומץ להיזכר מה למאיר, לי ולטניס בימים ההם, לא מעלה תוצאות. הרי הוא בקושי יכול היה לרוץ, אז מה העניין פה? האם טמון בכך עוד ניסיון התעללות חבוי ומרומז שלי במאיר? לא אכחיש זאת, גם לא אאשר ובעיקר, כאמור, לא אזכור.

לא, לא, לא, רגע, רגע. בעצם, לא הלכנו לשחק טניס. הלכנו לראות איזה משחק אימון של אמצע שבוע כזה, יו נואו, באיצטדיון הביפ.

וכשסיימנו התחלנו לחזור הביתה. רגלית, כן? לא היינו ממונעים. בסך הכל ילדים.

פחות או יותר בחצי הדרך לקראת הכביש הראשי חלפו על פנינו שניים על אופניים. אחד מדווש בפדאלים והשני עומד מאחוריו או משהו. הם, כמו ילדים רציניים, חזרו ממגרש הטניס וכשעברו לידינו חבט אחד מהם עם הרקטה שבידיו על ראשו של מאיר השמן, והשניים המשיכו לנסוע ולברוח כשקול צחוקם נשמע פחות יותר בכל רחבי הגלקסיה כולה.

כמו דביל התחלתי לצחוק, אבל מאיר נעלב ולא ויתר:

"יא בני זונות", הוא צעק להם. "יא בני זונות". הוא לא עשה את זה עד שוידא שהשניים התרחקו לפחות שלושים או ארבעים מטרים מאיתנו.

הו-הו, צרה. השניים שמעו אותו, ביצעו יו-טרן והחלו לדהור לכיווננו. כשהתקרבו פתאום הבנתי שהם
גדולים מאיתנו. "מה עשית, יא מפגר", צעקתי על מאיר השמן וההמום ותחת לחץ של זמן קיבלתי החלטה אנוכית להפליא: התחלתי לברוח והשארתי אותו לגורלו. השמן המסכן לא ידע את נפשו, הוא החל לזוז ימינה, שמאלה כמו בפארודיה הכי מצחיקה על אדם שנטוע על מקומו, ובסוף הבין שאין לו סיכוי ונשאר על עמדו. ממתין לרע מכל.

ברחתי לשדה הסמוך. התחלתי לחצות אותו לרוחב במטרה להגיע לכביש הנוסף שמוביל אל האיצטדיון, מרחק שאני מעריך אותו ב-300, אולי 400 מטר, נניח. חשבתי ששם, בשטח הלא סלול, אהיה בטוח מפני הצמד המאיים הרכוב על אופניים.

נתתי שוונג שחבל על הזמן. פחות או יותר כשאני כבר 60 או 70 מטרים בתוך השדה הצצתי לאחור, מבוהל, כדי לראות מה קורה בעצם ואולי אני רץ לחינם. וגם, למען האמת והדיוק, כדי לראות מה עלה בגורלו של ידידי מאיר "תן קפל" השמן.

עצרתי והשקפתי לאחור. מאיר נראה מקיים שם סוג של מו"מ עם שוביו. עברו כמה שניות ופתאום הם עלו על האופניים, נכנסו לשטח השדה ודהרו לעברי.

הבן זונה מכר אותי.

בדיעבד הסתבר, שהוא אמר להם שאני זה שקיללתי אותם ולא הוא.

נכנסתי להיסטריה, לא אכחיש זאת. המשכתי לטוס וברכיי, שהיו אז רעננות ולא פצועות או שחוקות כמו היום, נשאו אותי באופן מעורר כבוד. הרגשתי כמו קרל לואיס אז. והיום אני מבין, שאולי בכלל הרגשתי כמו אוסיין בולט. הרבצתי ספרינט כאילו רודף אחרי אריה, בעוד השניים נוסעים על האופניים, מקללים אותי ולא מוכנים לוותר או למחול על כבודם.

נשפתי, נשמתי. בקושי היה לי אוויר אבל המשכתי לרוץ, הגעתי לכביש המקביל, ופניתי שמאלה, לעבר הכביש הראשי. והם אחרי. באיזשהו שלב הם נפלו מהאופניים, אבל קמו והמשיכו. דפק לי הלב כמו מטורף ולא עצרתי עד שהגעתי לכביש.

והם אחרי.

הצלחתי לעבור את החלק שממנו נוסעים מפ"ת לת"א, ועכשיו נשאר עוד צד אחד, המקביל, זה שממנו מגיעים מת"א לפ"ת. עמדתי ועמדתי ועמדתי על אי התנועה, ופשוט אי-אפשר היה לחצות את הכביש בגלל תנועה בלתי פוסקת של מכוניות.

והם כבר 100 מטר ממני.

80 מטר.

אולי כבר 60.

כשפתאום, אנביליוובל, מגיע אבא שלי במכונית. מכל העולם דווקא הוא, דווקא לשם, דווקא עכשיו, ואני מסמן לו בתנועות ידיים נמרצות לעצור.

והוא מזהה אותי ועוצר. בדיוק חזר מהעבודה.

ואני נכנס לאוטו ומפציר בו. מה זה מפציר, מתחנן: סע, סע, סע, אבא, סע.

וכולי מתנשף.

והם כבר 30 מטר מאיתנו.

והוא נוסע.

אההההההההההההההההההההההההה.

הלב דופק, אבל איזו הקלה.

והנה הם כבר 60 מטר מאיתנו.

80 מטר.

100 מטר.

וזהו, אנחנו כבר לא רואים אותם.

וואן אין א מיליון.

וכשחזרתי לבית הספר למחרת מאיר ידע שהוא חייב לי ביג-טיים. הוא פשוט עמד שם בהכנעה, לא זז, ונתן לי, מיוזמתו, לתפוס בקפלים. אחד בכל הפסקה מהבוקר עד לסוף היום.

כן, הייתי אוסיין בולט עוד לפני שהוא נולד.

סוף דבר: אין לי מושג מה עושה היום יוסי שאול. אין לי מושג מה עושה היום ויקטור דהאן. את מאיר שמי פגשתי לפני כמה וכמה (וכמה) שנים כשהגעתי לסניף הום סנטר מול רמת גן-האיצטד. הוא עבד שם. דיברנו, צחקנו, נזכרנו.

לאכזבתי כי רבה, הוא רזה בעשרות קילוגרמים. וכמה חבל שלא היה לו אפילו קפל שומן אחד לתפוס לזכר הימים היפים ההם.