על הבוקר ראיתי את נדאל המנוול מנצח את מארדי פיש ועולה לחצי הגמר. הוא ישחק שם נגד אנדי מארי ואני מתחיל לאבד סבלנות. שלב עובר ועוד שלב עובר והנדאל-מנוול הזה לא מודח. קודם הוא עולה לראשונה בקריירה שלו לרבע הגמר בפלאשינג מדו, אחר כך הוא מגיע לחצי הגמר לראשונה ואני כבר רואה את התסריט קורם עור, גידים ודגים למיניהם. מארדי פיש, לדוגמא.

ובמלים אחרות, תשאיר משהו לחבר'ה, מנוול.

את הרולאן גארוס לקחת בפעם הרביעית ברציפות.

את ווימבלדון לקחת והרסת לרוז'ה-שלנו את הרצף והחלומות הגדולים.

את הטורניר האולימפי בסין לקחת, מנוול.

ועכשיו גם את היו.אס. אופן?

אודה ולא אבוש ואף אבוש מבלי להודות ואגיד רק זאת: אי-אפשר לנצח אותו. פשוט אי-אפשר לנצח אותו. אם על החימר אי-אפשר לנצח אותו בכלל, כאן, על ההארד-קורט או הדשא עוד אפשר לגנוב לו מערכה אחת פה ושם. וזהו.

אבל אי-אפשר לנצח אותו.

ולפני שהקטע הזה הופך לטניסלע, עניין שלא אליו התכוונתי, בכל אופן, אני מיד עושה סוויץ' אל המוסיקה – מענגת נפשנו בעיתות מצוקה ובכל עת, בעצם.

צלצלתי לטום פטי, ההוא משוברי הלבבות, ושאלתי אותו אם יש לו משהו להציע ברפרטואר. משהו שיגרש את הנדאל, או ישים קץ להישגיו. משהו שיעזור להחזיר את השפיות והאלגנטיות ולאו דווקא את העוצמה הבלתי אפשרית שהמנוול מביא איתו. או במלים אחרות: האם יש לטום פטי מאמין לכל דבר איזשהו שיר שיעיף פה את הנדאל לפיייי קיבינימט לפחות לכמה ימים ויאפשר לרוז'ה-שלנו – הנה הגיע סוף-סוף השם המפורש – לאפשר זכייה חמישית ברציפות בארצות הברית הפתוחה?

כי על אנדי מארי, יו נואו, אני לא לגמרי סומך שיוכל לעשות את העבודה בחצי הגמר.

פטי חשב שנייה ואמר: 'אל תבוא לכאן יותר'.

"סליחה?", נעלבתי.

"אל תבוא לכאן יותר".

"אוקיי, סליחה שהטרדתי אותך, לא אבוא. תהיה בטוח שלא אבוא יותר".

"לא, לא", הוא חייך ומיהר להתנצל. "לך על don't come around here no more, משיריי המאוחרים יחסית והדי פופולאריים. זהו שיר איום רגע לפני שנתפוס את נדאל, אני וכל שוברי הלבבות, ונדפוק בו מכות. בעיקר כי זה חרוז, אבל כי הוא מנוול. קבל לינק", אמר פטי, השאיר אותו ממש-ממש כאן ונעלם.

דברים מוזרים קורים כאן לאחרונה.