בשקט מוחלט מבחינת טניסלע הסתיימה עונת הטניס. נשאר רק גמר גביע דייויס. ספרד נגד צ'כיה. פדרר שם? אם לא, נחיה בלי זה.

בדקתי. הוא לא שם.

אז כנראה שנחיה, גם אם לא נראה.

את הגמר.

נו, חידושים והמצאות, מסתבר.

כך או אחרת, אחרת או כך, טורניר סוף השנה בלונדון והזכייה של ניקולאי דוידנקו ביאסו את הצורה באופן חמור במיוחד. לא ראיתי אף משחק, לא מצאתי עוז, פנאי, אנרגיות, רצון או תשוקה וחשק ועניין.

דברים באים, הולכים, משתנים, קורים. והמסקנות החדשות הן, שאם רוז'ה-שלנו לא בשיאו, והוא לא בשיאו כבר הרבה זמן, יש כאן בעיה אמיתית. ועזבו אתכם מההשתלטות המחודשת על המקום הראשון בעולם. זה משקר, הסיפור הזה. בחיי משקר. פדרר לא שיחק העונה אפילו ב-70 אחוז ממה שהיה בשיאו. ורק מתוך כבוד כתבתי 70.

האמת היא שקיימת אצלנו בטניסלע-הלינק דאגה מפני הבאות. לא רחוק היום שבו יכבה פדרר 30 נרות על עוגת יום ההולדת שלו. קשיש-קשיש הוא יהיה באותו זמן. כבר עכשיו מדברים על ניסיונות שלו להוריד הילוך בטורנירים פחות חשובים, לשחק פחות משחקים, לקחת חופשות ארוכות מבעבר, לא להתאמץ במיוחד במקומות בהם לא חייבים להתאמץ. העיקר למשוך את הקריירה כדי להגיע טרי לעוד ועוד טורנירי גרנד סלאם ושם לנסות לשבור בכל פעם מחדש את שיא הזכיות השייך לו.

עכשיו כשהוא אנושי ופגיע לגמרי הטניס נעשה פחות מעניין. זה כבר לא פדרר נגד כל העולם. דל פוטרו המפטר ואנדי מארי המנוול הם באמת כישרונות יוצאים מהכלל, אבל האם אני באמת הולך לשבת שלוש שעות וחצי בשבילם מול הטלוויזיה, כמו שישבתי צמוד ומרותק כשפדרר ונדאל שיחקו זה נגד זה? חוששני ואף סבורני ודימיטרי דומני, שהתשובה היא לא.

וחלילה וחס שיהפוך הדוידנקו הזה פתאום למקום ראשון בעולם בטעות. הוא סיים את העונה שישי. כבר היה שלישי בעבר. אבל דמותו שטוחה, דמותו. וחוץ מזה, אומרים שהוא מוכר משחקים, אומרים (מה צריך לכתוב בדיוק כדי לסייג ולהימנע מתביעות דיבה? ייעוץ משפטי יתקבל בברכה).

לא אוהב אותו, בקיצור.

סודרלינג, דג'וקוביץ', רודיק, ורדסקו. לא יודע. אף אחד לא מגיע לברך של פדרר מבחינת העניין שיש לי בו. מת על טניס, באמת, אבל מעדיף לראות ג"ג הפקות נגד לא משנה מי, עם רשימת המכולת הקבועה: אחד דאנק בקצפת של פארגו, שתיים קוסט טו קוסט של כדיר ושלוש שלשות של יבזורי מאשר את דוידנקו נגד סודרלינג.

והכי גרוע – נעלם הנדאל. אם שמעתם או לא, האיש הפסיד בכל משחקיו בטורניר בלונדון מבלי לנצח אף מערכה. היעלה על הדעת דבר כזה? האם מדובר באותו שחקן שהופיע כאן לפני שנתיים ושלוש וארבע, ואי אפשר היה להכריע אותו? ולמה, פיייי קיבינימט, אף אחד לא נותן מלה טובה לעיתונאים ולפרשנים (מותר גם את זה, יו נואו) שחזו כבר מזמן שבמספר המשחקים הרב שהוא לקח על עצמו, ובסגנון והאינטנסיביות וחוסר הנכונות לוותר על שום כדור – הוא ייפצע וידפוק לעצמו את הקריירה?

אמרו או לא אמרו? אמרו. כתבו או לא כתבו? כתבו. אז בבקשה, מחיאות כפיים לפרשני הטניס ברחבי העולם מטניסלע-הלינק.

ואתה, יא מנוול, לא אוהבים אותך אמנם, אבל מעריכים מאוד. בוא אלינו, חזור, חבוב. בלעדיך כל העסק הזה תפל ואין במי להילחם. אפילו פדרר, כשהוא מפסיד, הוא מפסיד משעמום (נניח, זה יושב לי טוב על המשפט והתזה).

אצל הנשים אומרים שהכל רע, חלש ובינוני, אבל אני אומר עזבו אתכם - הכל טוב. סרינה וויליאמס גדולה וחזקה, אם כי באמת לא ברור לי עד היום איך היא, שלפעמים נראית כמו מישהי שבקושי יכולה לזוז מרוב בשר, מדורגת ראשונה בעולם. בתכל'ס, יהיה בסדר, כי קלייסטרס חזרה, הנין תיכף חוזרת, שראפובה עוד תחזור ליכולת מפעם (אולי), וגם אם לא הרי בכל חודשיים אני מוצא לי שחקנית חדשה לאהוד.

יש המון כישרונות. והן תמיד צעירות כל כך שזה בכלל נחמד. במיוחד עבור קשיש כמוני שמביט מהצד בבתו בת-העוד-מעט-8 וחושב: 'יאאאא אולוהייים, אולי גם היא תהיה פעם בת 17 כזו, מקום 24 בעולם ובקו עלייה, 1.80 ונעימה למראה, שמרוויחה צ'קים עם המון אפסים בסוף, עובדת קשה ומסתובבת בעולם בכיף'.

צרור איחולים לעונה הקרובה:

ספק אם שחר פאר תשוב להיקרא כאן מפוארת, אבל נייחל לכך (או נלחך ליחה, ככה זה נשמע פתאום).

נרצה שאנדי רם ויוני ארליך יחזרו לשתף פעולה יחד בקביעות, אבל לא נעשה מזה ביג דיל גם אם לא.

נאחל בריאות שלמה לרפאל נדאל המנוול, מגדולי הספורטאים שראה העולם הזה אי-פעם (אלא אם כן הוא באמת נדאלוב-סטרואידוב כפי שרמז פעם החבר רן בורוכוב-סוקולוב).

נקווה שהטורפים למיניהם – דג'וקוביץ', הדל פוטרו הזה, מארי, דוידנקו וכל אלה – ימתינו שנה נוספת לפני שיורידו את רוז'ה-שלנו מהמקום הראשון.

והיידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה, לסיום. האיש עבר 2009 יפה ונאה כרפאל, התחתן עם מירקה, נולדו לו התאומות שרלין ריבה ומילה רוז (נשמע כמו סוגים של סופגניות באיזו קונדיטוריה פלצנית). וגם שבר את שיא הזכיות בגרנד סלאם בכל הזמנים, כשהוא מציב אותו על 15, כן?

אליל היה, אליל נשאר, אבל מעובדה אחת שמתקתקת כל הזמן ברקע ולעיתים נשכחת בשאון ובהמולה - קשה להסתתר: בכל יום שעובר, הסוף קרוב יותר. נצטער על כך, אם כי נשתדל פשוט לחיות את הרגע מבלי לעסוק במחשבות סופניות.