הייתי עד אתמול להצגה גדולה נוספת של ארז אדלשטיין בעמדת הפרשן. מעניין, קולח, נוגע בנקודות שמעטים רואים או שמים לב אליהן, נוזף לפעמים, מחמיא לפעמים.

הוא גם מביא איתו נופך פטרוני-אבהי כלפי שחקנים ישראלים שעבד איתם, לפעמים אפילו באופן מעט מוגזם ("יופי דרור, למדת משהו, חמוד" על דוידי מאשקלון), עוסק גם בתכונות של שחקנים, ברקע שלהם, בורר מבין שלל הפעולות על המגרש את ההגנה הלקויה של עומאר סניד, למשל, ומבליט שוב ושוב את הירידה האיטית שלו אחרי התקפה.

הוא מנסה להיכנס לנפש של שחקנים ולברר מה מפריע למורן רוט, מתאר במדויק את הדרך בה סם קלנסי מתנער מהשומרים שלו בצבע, מאבחן בקלות את ההבדל בין בריאן טולברט שמתראיין במחצית כמו שחקן מנוסה שעבר את כל הסרטים ויודע מה צריך לעשות בהמשך, לבין אותו טולברט שעם כל הניסיון שלו במקום להקפיץ את הפער ל-15 ולסגור משחק סופית, מתחרבש עם איזו מסירת שואו טיים מיותרת לגמרי ומאבד כדור.

אדלשטיין היה אתמול בשיאו, לטעמי, וראיתי את רוב השידורים שלו מאז שחזר לפרשן בערוץ הספורט (לא כולל הליגה הלאומית). היתה לו, לדעתי לפחות, דעיכה מסוימת במהלך חלק מהמחצית השנייה, כאשר התזות והפרשנויות למיניהן לא בהכרח הסתדרו עם משחק הנדנדה שנוצר ועם המהפך של אשקלון והקאמבק של בני השרון. ואולי זה רק אני ומשהו ביכולת הקשב והריכוז פג ככל שהמשחק התקדם. ובכל זאת, נניח שהיתה שם נפילה מסוימת ברמה - גם במצב של דעיכה אצל אדלשטיין הצופה עדיין מקבל הרבה יותר מאשר אצל פרשנים רבים אחרים.

באנקדוטה מלבבת במיוחד הוא סיפר, אחרי ניסיון של אחד משחקני אשקלון לשים יד בפרצוף של קוקי בלצ'ר בזמן זריקה לשלוש, שארי רוזנברג לימד אותו פעם שאסור לשים יד מול פניו של הקולע, אלא תמיד למטה, ליד הכדור. בדרך הזו עבירה לא תחייב זריקות עונשין, מה גם שהרבה פעמים יד שמושטת לגובה משמשת כמו סוג של כוונת עבור הקלע.

אחחח, ארי רוזנברג.

לימד אותו.

זה יפה.

דיבר במחצית גם על שאר קבוצות הליגה ונתן הסברים מעניינים פה, והסברים מעניינים שם, ואני יכול להפליג בשבחים לעברו של מאמננו האדמוני לשעבר, אבל רואה חובה להעמיד אותו על קטנוניות בולטת שהוא השתמש בה במהלך השידור אתמול. ואפילו מקווה שיקרא את האייטמון, אולי ייטיב את דרכיו בפעם הבאה, מי יודע.

מסתבר שהוא לא נוקב בשמו של דן שמיר. פשוט לא מזכיר אותו. את הרקע אני יכול רק לשער, מאחר שאדלשטיין עצמו סיפר פעם בראיון כי רצה לצרף את שמיר כעוזרו בהפועל ת"א בעונת 2003/04, ואיכשהו ברגע האחרון הוא חמק למכבי ת"א לעבוד לצד גרשון ובלאט, לימים רבי פנחס הגרשוני ומאמננו הגולה. כעס גדול ורב עורר העניין ההוא אצל אדלשטיין, שכנראה נוטר ולא סולח עד היום – כמעט שבע שנים אחרי המקרה.

ונניח שזו לא הסיבה היחידה או המדויקת, אין שום סיבה לפרשן משחק שלם, כולל הדיבורים לפני, במחצית ואחרי המשחק, מבלי לנקוב בשמו של אחד משני המאמנים. פרשנדתא, כפי שהעיד על עצמו ברוח פורימית, מוכרח לקחת את עצמו בידיים ולהתייחס גם לקטעים האמוציונאליים והאישיים באופן בוגר יותר.

אפילו צביקה שרף מזכיר את פיני גרשון בתקשורת, ופיני גרשון מזכיר את שמו של צביקה שרף. אם הם יכולים אחרי כל כך הרבה שנים של ריב, גם אדלשטיין יכול לומר "דן שמיר", ולא: "המאמן שלהם אומר כל הזמן יש לנו זהות ויש לנו ID, אבל הם צריכים . . . " קרוב לסוף הרבע השלישי, ו"זה מה שהוא דיבר בטיימאאוט" דקה לסיום המשחק.

הטקטיקה הזו ידועה. היא נהוגה בין מתחרים ובין יריבים ומקובלת גם בין כלי תקשורת, ואין טעם להיכנס לפרטים מלאים כרגע. בעיני, נכון להיום, זו בושה.

אני יכול להעיד מתוך הניסיון שלי, שבתקופת הכסאח הממושכת ביני לבין שרף התעקשתי לכתוב את שמו "צבי" ולא צביקה. אם אני לא חבר שלו, ואם הוא איים עלי, למה שאקרא לו צביקה? הולכים על השם הרשמי. ולא הייתי היחיד. כביכול סמנטיקה קלה, אבל האובייקט רואה, קורא, שומע ויודע. וזה מכעיס ומרגיז ועושה את הפעולה.

אבל הייתי אז פגוע מאוד ובעיקר צעיר מדי ומאוד לא חכם בכל הקשור לקטע הזה. אדלשטיין, לדעתי, צריך לפגוש את גיל 50 מתישהו בקרוב. הגיע הזמן להתבגר ובטח בזמן שידור חי.

לא אוהב את שמיר? קרע לו את הצורה בחדרי חדרים ובין החברים שלך. להגיד בשידור חי "המאמן שלהם" כאילו שמיר הוא מאמנה של נבחרת סוריה זה מוגזם וביזארי. האיש הוא מטובי המאמנים בליגה, זכה בתארים, עבד באירופה, מונה לעוזר מאמן נבחרת ישראל. קרא לו בשמו. אתה פרשן המשחק ובשעתיים ברוטו אין סיטואציה שבה הפרשן לא מתייחס למאמן בשמו ולו פעם אחת.

ארז הוא פרשן נפלא. באמת נפלא. אבל מומלץ שלא יביא לשידור אינטריגות ויחסים עכורים שיש לו עם אדם כזה או אחר. כי הרי ארז הוא גם מאמן נפלא. באמת נפלא. ובכל זאת, ישנם אנשים שהוא לא מסתדר איתם, או זוכר להם דברים שאמרו עליו, או כתבו עליו, או אמרו לו, או שהתווכח איתם או שהקניטו אותו. בשביל מה זה טוב ומה זה נותן, לא הגיע הזמן להיפטר מהדברים האלה אחת ולתמיד?

כבר כתבתי את זה פעם, ושום דבר לא השתנה מאז: אין לי יחסי דיבור איתו כבר מספר שנים. היו פעם. הוא טוען שכתבתי משהו נגדו, שהיה אולי לא נכון או לא מדויק ואין לי צל צלו של מושג באיזה קטע מדובר. פשוט לא זוכר, תיפח נפשי ורוחי גם יחד אם אני משקר. וזה כל כך מטופש בעיניי, אבל שיהיה, נחיה עם זה.

למה אני בכל זאת מעלה את הדברים? מסיבה אחת: רוצה שחוויית הצפייה וההאזנה בשידור תהיה מושלמת, זה הכל. כזו שאין בה אינטרסים קטנוניים עד מטופשים, אין בה נטירת טינה ואין בה תחושות רדיפה למיניהן.

ובמשפט אחד: אם נקבל אדלשטיין נטו ולא אדלשטיין ברוטו יהיה הרבה יותר טוב לכולנו. ובעיקר לו.

שלומות ונצורות בשלב זה.