אחרי שנרגענו (אני מקווה) מענייני משחק מספר 5 בין מכבי ת"א לבני השרון, אפשר לצאת לסופשבוע עם קצת מוזיקה בלב.

עם זאת, רגיעה-מה-רגיעה, גם פינת 'שיר אחד ביום', שכבר מזמן לא מייצגת נאמנה את השם שלה ואני צריך לחשוב באמת מה עושים עם זה, מוקדשת לאירועי המשחק.

שני שירים קליטים מאוד לרווחת העם יופיעו כאן מיד.

הראשון הוא של לילי אלן, גברת שלא מחדשת דבר בפופ של 2010, אבל יש לה מבטא בריטי ממיס שקשה לעמוד בפניו, וגם שיר קצבי מיוחד שגורם לאצבעות להכות בהגה בזמן הנסיעה בוולבו הנשיאותית.

הגברת הצעירה אלן תשיר את it's not fair – שירו של החבר דייויד פדרמן, שהיה מלא טענות כרימון נגד איכות השיפוט בנוקיה-ההיכל.

היו, כידוע, שתי קבוצות על המגרש, וגם לבני השרון יוקדש פה שיר קטן. שיר לא רע בכלל, יש לומר, שמזכיר מאוד את הסינתיסייזרים של שנות השמונים. לטעמי, יש בו כמה קטעים שדומים מאוד לאלה של אלפאוויל, וייתכן שהחבר אסף אמדורסקי, שמשתף כאן פעולה עם עברי לידר, הושפע מהעניין איכשהו.

רק ייתכן, אמרתי. אולי הושפע, הערכתי.

לא האשמתי בגניבה או העתקה או שאר בישין.

"אני לא יכול לישון" רץ כבר כמה וכמה (וכמה!) שבועות ברדיו, ואין לי ספק שהוא יושב מצוין על החבר רון סטיל, שהחטיא שתי צ'אקות קריטיות מאוד לשלוש בסיום, שיכולות היו להעניק למשחק זה סוף אחר לגמרי.

ובקיצור, הנה לילי אלן בשירו של פדרמן.

והנה אמדורסקי ולידר בשירו של סטיל.

בשבוע הבא, אם נחיה, אני מניח שכבר נדבר בעיקר על ענייני פיינל פור ופחות מזה על סדרת הפלייאוף שהסתיימה.

שלומות ונצורות בשלב זה.