השיר יוקדש הפעם למאמן המפסיד, דוק ריברס, שהודיע אחרי ההפסד במשחק השביעי בגמר ה-NBA שהוא עדיין לא יודע אם ימשיך לאמן, והדבר שהכי מעניין אותו כרגע הוא להיות עם הילדים ולבלות איתם זמן. פחות או יותר אמר מה שהעריכו שיאמר, יען כי נושא ההתלבטות הקשה של ריברס לגבי המשך דרכו פומפם מזה זמן בתקשורת.

לא יכול להבין אותו לעומק, ולא יכול לרדת לשורש העניין של עד כמה זה קשה להסתובב ולעבוד ולחיות בלי מגע מסודר ויומיומי עם הילדים שלך, כי בניגוד אליו אני רואה את הילדים שלי מדי יום. ואם עוברים יומיים-שלושה בקיץ שבהם אחד מהם מתאייד לכיוון הסבתא, נניח, ונשאר לישון שם, הגעגוע מקרצץ בכל הגוף. להבין ממש לא יכול, כאמור, אבל להזדהות - זה בטח.

כנראה שדוק ריברס רוצה להיות קצת אבא בגיל 48 לארבעה הילדים שלו. הם כבר לא קטנים, שניים מהם משחקים כדורסל במכללה, הילדה משחקת כדורעף. בא לו להיות אבא. אולי חסך של המון שנות אימון והמון שנות משחק קודם לכן.

הבן אדם שיחק 13 שנים ומאמן כבר עשר שנים ברציפות. הגיע הזמן לנוח. חיים שקטים הוא רוצה, וחיים שקטים הוא יקבל.

המעט שאני יכול לעשות כדי שהאיש ישיג אותם, זה לצייד אותו בשיר גדול וקצת נשכח של להקת יפן, מונהגת בידי דייויד סילביאן האגדי, מאי-אז בימים: quiet life - הנה זה כאן.

ועד שאני מגיע להניח כאן שיר של הלהקה הזו פעם בארבע שנים, אולי כבר כדאי לוותר על המתנה של ארבע שנים נוספות ולהקשיב ל-night porter - יצירת מופת, לא פחות.

נוגה ויפהפה.

היידה דוק, קח קצת חופש. תחזור מחוזק בעוד שנה. ואם נחיה, נהיה כאן כדי לקבל את פניך מחדש בשיר מיוחד ואישי רק עבורך.