נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לקחת אוויר ולהתכונן נפשית
כמעט ארבעה קילו טקסט. ראיון שלי עם זופר אבדיה שהתפרסם לפני מספר חודשים בעיתון "מקור ראשון" ולעת שבת, באיחור ובנחת, רואה אור גם כאן לטובת המעוניינים.
9/7/2010    
 

בקיץ ירים זופר אבדיה, כדורסלן עבר בן 50, כוסית לכבוד עשרים שנות שהות בישראל. מי שזכה בעבר במדליית ארד באליפות העולם ב-1982 עם נבחרת יוגוסלביה, כשהוא משחק לצד השחקנים הטובים ביותר באירופה באותו זמן, חי כאן מאז הגיע לרמת השרון כשחקן זר. הוא התאזרח, התגרש מאשתו הסרבית, נישא בשנית לישראלית והקים משפחה חדשה.


אבדיה לא היה רק שחקן. הוא היה הרמטכ"ל הלא-רשמי של הסרבים בישראל. ביתו שימש מקום עלייה לרגל לכל יוצאי יוגוסלביה שהגיעו לכאן, בעיקר כדורסלנים, אבל גם שופטי ספורט שנחתו בארץ במסגרת תפקידם ואפילו דיפלומטים ושגרירים. הוא היה אחד משני הכדורסלנים הראשונים מיוגוסלביה ששיחקו בישראל לצד אמיר מוטפצ'יץ' מהפועל ירושלים. האופי החברותי והנוח וחוש ההומור שלו הפכו את ביתו ברמת השרון ליעד מבוקש, שאליו אפשר להגיע, להסיר את הנעליים ולהניח את הרגליים על השולחן. כמו בבית. לימים עלתה לו הכנסת האורחים הזו בפירוק המשפחה ולזה עוד נגיע.



לא שמענו עליו במיוחד לפני שנחת כאן לראשונה בקיץ 1990, אבל הוא מעיד על עצמו שאם רק תהיו חברים שלו הצרות שלכם בחיים יצטמצמו. "כולם כולל כולם תמיד נתנו לי כבוד. אם תלך עכשיו באיסטנבול ותיתקע, גש למאמן פנרבחצ'ה, בוגדאן טאנייביץ', תגיד לו שזופי שלח אותך ונגמר לך הכסף ואין לך איפה לישון והוא יעזור לך. אותו דבר עם זמאגו סגאדין או דושקו איוונוביץ' בזאדאר, בלובליאנה, בויטוריה. רק תגיד איפה".


אנחנו יושבים בקניון בהרצליה ואבדיה, שמאמן כיום קבוצות נוער ובוגרים בהרצליה ובמקביל גם מנהל אולם ספורט מטעם העירייה המקומית, מביט בעניין במנקה אתיופי שעושה את עבודתו מספר מטרים מאיתנו. מזכיר לו, כנראה, את ימיו הראשונים בארץ, אם כי מהצד ההפוך של העניין.


"פתאום הזרים מפריעים לכולם", הוא אומר בעקבות הלחץ של ש"ס לגרש עובדים זרים וגם את ילדיהם שנולדו בארץ. "תראה את האתיופי הזה. צריך לתת להם כבוד. אני הגעתי לכאן כספורטאי ולא היתה לי שום בעיה. ישראל היתה בשבילי כדורסל, מיקי ברקוביץ' ומלחמה. זה מה שהראו בטלוויזיה אצלנו.


"אומר לך את האמת, טוב לי כאן, אני גר באזור מצוין ואוהב אותו, נהנה מהחיים, אבל אם הייתי כמו חלק גדול מהאתיופים שהגיעו לארץ, למשל, או אם הייתי מגיע מעירק או מרוסיה ולא היתה לי עבודה והיו שמים אותי בקרוואן, הייתי נשאר במקום שלי ולא מגיע בכלל. מה הם עושים רע? יש כאן כל כך הרבה דברים לטפל בהם לפני שמגיעים לילדי הזרים. בעניים של דימונה כבר טיפלו? שיסדרו את המדינה קודם, לפני שמתעסקים בילדי הזרים".


כדורסל, מיקי ברקוביץ' ומלחמה בטלוויזיה. אחר כך, כשנחת כאן לראשונה בחודש אוגוסט, היה משוכנע שהגיע למדבר. החום היה נוראי. בתוך זמן קצר הוא למד לדעת הרבה יותר מאשר הציגה הטלוויזיה ביוגוסלביה. "הבנתי שיש כאן שנאה בין אנשים ממוצא שונה. אוהדים שקירבו אותי אליהם אמרו לי: 'אני מעיראק, אשתי מלוב ואנחנו לא אוהבים את אלה שבאו מפולין. שילכו לעזאזל'. המלים הראשונות שלימדו אותי פה היו 'בן זונה', 'אפס'. די מהר התברר לי שיש בעיות בין רוסים, אתיופיים, דתיים, חרדים, חילוניים, ערבים.



"שיחקתי בקרית הצעירים בשכונת מורשה ברמת השרון, זה אזור פחות טוב של העיר, אתה יודע. בוא נגיד, לא כמו האזור בעיר שבו גר מיקי ברקוביץ'. למדתי עברית באופן עצמאי מהשטח, מלקרוא שלטים ברחובות. התחלתי לשמוע את הדיבורים, הקללות, הבלאגנים. באופן מסוים המלחמות נגד האויבים מחזיקות את העם הזה, לדעתי. אם לא היו מלחמות בחוץ הן היו פה, בפנים, והמצב היה מקצין ונעשה קטסטרופלי. נשארתי כאן כי זה לא נגע בי ובחיים שלי והרווחתי סכומי כסף גדולים. הגעתי כספורטאי ידוע, אבל רוסי או אתיופי שמקבלים משכורת עלובה בעבודות ניקיון וכולם מסתכלים עליהם ולא רוצים לקבל את הילדים שלהם לבית ספר, ולאחד קוראים ברחוב מאפיה ולשני שיכור – זו בעיה גדולה. לפני האתיופיים היתה פה אהבה גדולה? תאמין לי, אם היה שלום בין ישראל לשכנות שלה, היה פה בלאגן אדיר".


הקו שלו ממשיך להיות ברור גם כאשר יורדים לפרטים ודוגמאות. "האנשים האלה עובדים בדברים שישראלים לא רוצים לעבוד בהם. כל דבר שקורה עכשיו מפילים על הזרים. אם הבן של אלי ישי היה לומד בלונדון והיו רוצים לגרש אותו, כל המדינה היתה על הרגליים וצועקת לשמיים בטענה של אנטישמיות, נכון? אם מישהו עושה משהו רע תעיף אותו מהמדינה. אבל אם אימא שלו עובדת פה, שומרת על זקנים ומחליפה להם חיתולים, למה היא אשמה? אף אחד היום לא רוצה להיכנס לדרום ת"א. אתה יודע מה, בוא נגרש את העובדים הזרים מדרום תל-אביב ונכניס לשם ולבית הספר באזור משפחה מרמת השרון. הם ייכנסו לשם? אפילו אחד לא יתחלף איתם".


אבדיה הגיע לישראל עוד לפני מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. הוא היה בן 31, מבוגר ביחס לשחקן שעוזב לראשונה את ארצו. החוק ביוגוסלביה אסר בזמנו על שחקנים לעזוב את המדינה לפני גיל 28 עד שקם סופרסטאר אחד, דראז'ן פטרוביץ', ושינה את הכללים. כאשר היה בן 24 הוא תבע לעזוב לריאל מדריד לפני שיצא משם ל-NBA וההתאחדות נענתה לו. בהמשך פרצו כל הכוכבים האחרים החוצה, גם השמות הגדולים ביותר, ויצאו לפצות את עצמם על קריירה דלת מזומנים באיטליה וספרד. אבדיה בחר בישראל. מוטפצ'יץ' וסוכן השחקנים שמעון דגן ז"ל משכו אותו לכאן.



"הגעתי לכאן עם אשתי ושני ילדים, אנדריי ואיווה, שהיו בני 5 ו-6. בתוך זמן קצר החלו לדבר על מלחמה במפרץ הפרסי ובעצם כל הדברים שתמיד הראו בטלוויזיה החלו להתרחש במציאות. זו היתה פעם ראשונה של כולנו מחוץ לבית. מה עושים? מנהל הקבוצה שלי אז שמוליק שוחטמן ז"ל, אמר לי: אל תדאג. ישראל חזקה, אם הם יתחילו איתנו נזרוק עליהם פצצת אטום'. אבל אנשים אמרו לי: 'אל תקשיב לאף אחד, חזור הביתה'. בסוף שלחתי את המשפחה הביתה לבלגרד ונשארתי בישראל. המלחמה התחילה, כמעט כל הזרים עזבו, המשחקים עברו לשעות הצהריים כי הטילים שהגיעו מעיראק נחתו בעיקר בערב ורק ארבעה זרים בלבד נשארו כאן: מוטפצ'יץ', ארל וויליאמס, טרי פייגינס ואני".


את ה-15 בדצמבר 1990 אבדיה לא שכח עד היום. "אני וסטנלי איסטרלינג, הזר הנוסף של רמת השרון, גרנו בדירה שכורה שהעמידה לרשותנו הקבוצה. לילה אחד, לקראת השעה שתיים, התקשר אלינו שוחטמן ואמר: 'שימו מסכות, הם יורים טילים' ואני שואל את עצמי איפה פצצת האטום שהוא הבטיח לנו אם יתקיפו אותנו. הבנתי שפתאום אני נמצא בתוך אחת מהסצנות שמראים בחוץ לארץ בטלוויזיה. טוב, אני יושב עם סטנלי, שכמה שהוא היה שחור הוא נהיה פתאום לבן לגמרי מרוב פחד. שמנו מסכות על הפנים. ב-2 בלילה היתה צפירה. ישבנו ככה עד שש בבוקר. כל הסיפור נמשך עשר דקות, אולי עשרים, אבל לא חשבנו לרגע להוריד את המסכות, לא ידענו עברית. ברבע לשש כבר לא יכולנו לסבול את זה יותר, הגומי של המסכה לחץ ועשה לנו סימנים על המצח שלא ירדו אחר כך במשך שבועיים. כבר לא יכולנו לנשום. בשש התקשרתי למנהל הקבוצה ושאלתי מה לעשות עם המסכה. "אוי, אני נורא מצטער", הוא ענה, "שכחתי להתקשר אליכם. אתם טיפשים? כבר לפני שלוש שעות וחצי אפשר היה להוריד אותה".




זו היתה תקופה מדכדכת גם במובנים ספורטיביים. משחקי הליגה התקיימו בימי שישי ב-14.00, הקהל הגיע למגרשים מצויד במסכות אב"כ והשופטים השתדלו לשרוק פחות, כדי להגיע מהר הביתה. בשלב מסוים אבדיה עזב את השרון ועבר לירושלים, לגור אצל חברו מוטפצ'יץ', כי הבין שהטילים מעיראק לא מגיעים לעיר. הוא התאמן שם והעביר זמן, אבל הליגה איבדה ערך ועניין בלי השחקנים הזרים. המשפחה לא היתה לצדו ולא היה טעם לשחק. באותו זמן קיבל תעודות ומדליות משלל גורמים וגופים, כמו עיריית רמת השרון, למשל, על כך שהראה דוגמה חיובית ונשאר בארץ בזמן המלחמה. ובדיוק כשרצה לעזוב גם הוא הסתיימה המלחמה.


אבדיה עשה חושבים. להישאר בכל זאת או לעזוב וזהו? ואז, באותו זמן ממש, החלו דיבורים ראשונים על מלחמת אזרחים גדולה שעומדת לפרוץ ביוגוסלביה. הסתיימה אחת כאן, מתחילה אחרת שם.
"שאלתי את עצמי באילו מדינות בחרתי לי, במקום לגור בשוויץ אני חי בין מלחמות", הוא משחזר היום. בסופו של דבר לא נותרה ברירה, המשפחה חזרה לרמת השרון והחיים נמשכו, כאשר הידיעות שמגיעות מהבית מבשרות לאורך הזמן על הרס נורא, כ-300 אלף קורבנות ומיליונים שהפכו לפליטים.


פחות או יותר בזמן הזה הרגיש אבדיה שאין לו לאן לחזור מצד אחד, ושהוא נהנה יותר ויותר לחיות בישראל מצד שני. "אני מקוסובו שנמצאת על גבול אלבניה והיא חלק מסרביה. אבא שלי יווני ממוצא סרבי. נודע לי על כך רק כשנפטר בן הדוד של אבא וגילינו מסמכים שמעידים על כך שהוא יווני. אם הייתי יודע את זה בגיל 23-22 הייתי יוצא לשחק ביוון והופך למיליונר בכדורסל שם, שהוא מאוד פופולארי, כמו שעשו ברוניסלב פרלביץ' ואחרים שקיבלו אזרחות יוונית. אמא שלי במקור מסראייבו, בוסניה. באיזשהו שלב, לפני כמה מאות שנים, האנשים שם היו צריכים לקבל על עצמם את הדת המוסלמית כדי לשרוד, כי הטורקים שלטו שם הרבה שנים".



מוטפצ'יץ', החבר מירושלים, וסוכן השחקנים דגן דחקו בו לחקור בעברו, לפשפש בניירות, לבדוק אם קיימים גם שורשים יהודיים ולשקול אפשרות של התאזרחות כמו שמקובל בספורט העולמי. "מוטפצ'יץ' אמר לי: 'תראה מה קורה עם האמריקאים, איך כל אחד אצלם שרק רוצה נעשה אזרח. חפש שורשים ביוון, בבוסניה'. לא הייתי מחפש אם לא הייתי מתאהב במקום ורוצה להישאר בו ככל היותר. התברר שיש לי במשפחה סבתא שהיא יהודיה, רחל לוי. ארבע שנים בערך שיחקתי כזר עד שקיבלתי אזרחות ישראלית. תאמין לי שאם הייתי במכבי ת"א זה היה קורה תוך שנה".


כשהוא אזרח ישראל ועם כוונות לחיות כאן שנים רבות הוא נתקל לפתע מקרוב בפצצה אטומית. לא זו שמנהל הקבוצה שלו לשעבר סיפר, אבל כזו שהאפקט שלה הפך את עולמו. "ב-1996, כאשר אני נשוי כבר 14 שנים, יש לי ילדים ואני חושב על העתיד, פתאום התפרקו לי הנישואין. כשאישה אומרת לך או כשאתה אומר לה שזהו, אז זהו. אתה יכול להתפוצץ, לעשות מיליון ילדים כדי להציל את הנישואין, לנסות לחתור לשלום בית. אין, זה מת. תדע גם אתה, זה מניסיון. זו לא רק בעיה שלי, זה קורה לכולם. אלא שאני שהייתי במדינה שאני אמנם אזרח בה אבל בסופו של דבר היא עדיין די חדשה לי. בן 38, אולי 39, ופתאום בומבה. אתה מפורסם, מכירים אותך, אשתך הולכת עם מישהו אחר. הסיפור מקבל כנפיים. שיחקתי באותה תקופה במכבי ראשל"צ. אני זוכר שלא יכולתי לשחק ולא יכולתי לתפקד".


קשה לו, עושה רושם, לנקוב בשמו של ראדיסב צ'ורצ'יץ', כדורסלן סרבי ששיחק באותה תקופה במכבי ת"א והיה אחד הידועים והמפורסמים בארץ באותו זמן. צ'ורצ'יץ' היה אחד מאותם באי ביתו, חבר, בן בית לכל דבר ועניין. בזמן שאבדיה היה עסוק בענייני היומיום שלו, האהבה פרחה בין צ'ורצ'יץ' לזוריצה, אשתו של זופר. הפרידה של הזוג הנשוי היתה בלתי נמנעת, אלא שאבדיה היה האחרון לראות את זה בא.


"אתה חבר של מישהו, מזמין אותו הביתה, מזמין את כולם. שיחקתי באותה עונה בגביע קוראץ' עם ראשון לציון ויצא לי להיעדר מהבית כמה פעמים בגלל נסיעות לחו"ל. אמרו לי כמה פעמים שהוא היה ברמת השרון ושראו אותו. עניתי שלא יכול להיות, הרי לא הייתי בבית ומה יש לו לחפש שם. ככה זה, אתה האחרון שיודע. אף אחד לא ידע, אף אחד לא דיבר, רק כשהתפוצץ הסיפור כולם עשו מזה רעש. היא לא אמרה לי מה הסיבה, אבל כשהיא רצתה להיפרד אני כבר הבנתי".



זוריצה נשארה לחיות בישראל גם כאשר צ'ורצ'יץ' יצא לשחק בטורקיה, בתפר שבין התקופות שעשה במכבי ת"א ובהפועל ירושלים. אחרי הכל, הילדים למדו עדיין בבתי ספר ונשארו גם מאוחר יותר. זופר ובנו אנדריי אפילו שיחקו יחד בליגה הארצית בחמישייה הראשונה של אליצור בת ים, מוסרים רק מעט, אפילו זה לזה, ובעיקר זורקים לסל. ב-12 השנים האחרונות הוא ראה את אשתו לשעבר פעם אחת, במקרה, במטוס. בזמנו כעס מאוד. היום אין לו קשר עם זוריצה. "ואיתו אני לא מדבר", הוא מוסיף. "במבט לאחור אני חושב שזה לטובה. אם הייתי יודע שקורים דברים כאלה הייתי צריך להפסיק את הקשר עוד קודם בעצמי".


צ'ורצ'יץ' היה כאן לאחרונה כדי לנחם את משפחתו של מנהל מכבי ת"א לשעבר, מוני פנאן. מה עבר לך בראש כאשר שמעת שהוא מגיע?

הוא בא לארץ הרבה פעמים גם לפני כן, מוני היה חבר שלו. מת, הסיפור הזה מת. כבר אחרי שנה וחצי למעשה זה מת. המזל שלי היה שחתמתי באותה תקופה בהפועל ת"א. היה לי עסק לניקוי יבש, סניף של "דוקטור קלין", שכרתי דירה בת"א. אם אין לך משהו לעשות במצב כזה אתה גמור, אבל היו לי כדורסל, עסק וחברים שנתנו לי כבוד, נסעתי מספר פעמים לבלגרד ועדיין היה קשה. ואז הכרתי את שרון. כשאתה מתחיל משהו חדש וטוב אתה שוכח".


כשהוא בן 40, גרוש, עם שורשים מוסלמיים ויהודיים גם יחד ובעל אזרחות ישראלית, וכשהוא כדורסלן בסוף דרכו במדינה שעושה לו טוב אבל לא לגמרי שלו, פינה אבדיה את לבו מרגשות קודמים והיה פתוח לאהבה חדשה. שרון, זו שתהיה אשתו, ישבה בבית קפה ואכלה ארוחת בוקר עם חברים. זופר ישב שם גם הוא. מישהו הציג ביניהם ואבדיה העביר לה כרטיס ביקור של "דוקטור קלין" עם מספר הטלפון שלו. "ברגע הראשון היא חשבה שאני רופא בכלל ולא קישרה", הוא נזכר.


אבל האש לא ניצתה בבת אחת. "הכרנו קצת, היא התקשרה ולא יצא מזה כלום. לא היה לי כוח לזה. התחלנו לאט. לא מתאים, כן מתאים, עברתי לגור ברמת השרון בינתיים ומשם עברתי לשחק בקרית אתא. אני פה, היא בתל-אביב, אחרי שלושה-ארבעה חודשים נעשינו חמים על הקשר והיא עברה לפה".


ויש להם את דני, ילד גבוה בן 9, תלמיד כתה ג'. שרון בחרה את השם כאשר כל אות מייצגת מספר ומזל. "היא מאמינה בזה. אם כבר מדברים על אמונה, אני לא מאמין גדול. אבל יש לי משהו קיבלתי מאימא: בלילה, לפני השינה, אני אומר שלוש-ארבע מלים. זה עוזר לי. היה לי מזל בכמה תאונות דרכים, הביאו אותי לפה לשחק, קרה מה שקרה. מישהו שומר עלי. אני לא מנשק מזוזה ולא מתפלל כל יום, אבל כן מאמין בהכוונה. שיחקתי עד גיל מאוחר ואני בריא. גם מה שקרה לי בזוגיות הוא מלמעלה. אני בן 50, אשתי לשעבר בת 50, היא שם ואני פה. די, הלכנו הלאה. איווה, הבת שלי, היא כיום בת 25, מנכ"לית משנה בחברה גדולה בבלגרד, מופיעה בטלוויזיה ומוזכרת בעיתונים. יש לה גם את השם שלי, שפתח לה כמה דלתות. אנדריי סיים מנהל עסקים וגר עדיין עם אימא שלו. הייתי בן 24 כשהתחתנתי. קצת מוקדם. אולי טעות. אימא שלי בבלגרד ויש לי גם אחות שם".



אתה לא רוצה לחזור לבלגרד?


"נכון להיום לא. בעיר הזו יש לי שם. בעירייה, ברחוב, נותנים לי אהבה. אני כבר 13 שנים בבני הרצליה. לא כל אחד יכול לעבוד באותה אגודה כל כך הרבה שנים. בכל קיץ אנחנו נוסעים, בחורף עושים סקי. אני כאן עד לפנסיה".


ואחר כך?

"בפנסיה אני לא רוצה לשחק שח מט בפארק. אחרי יציאה לפנסיה יותר טוב לשחקני עבר לחיות בסרביה. נותנים יותר כבוד. כאן, בגיל 67, אתה כאילו מת גם אם שיחקת והיית ספורטאי מצטיין. כולם שוכחים אותך או שאולי זוכרים רק את השם ולא יותר. שם יושבים בבתי קפה, מדברים ספורט כל הזמן, זוכרים את שחקני העבר, נפגשים כולם יחד, חיים את הספורט. לכן חשבתי לחזור כשאסיים לעבוד, הבעיה היא שאשתי צעירה ממני בשמונה שנים ולומר לה לבוא איתי כאשר נותרו לה שנות עבודה רבות, עלול להיות בעייתי. חוץ מזה, על סמך הניסיון האישי שלי", הוא צוחק, "מי יודע אם נהיה ביחד בכלל, אולי יבוא איזה טרנס ג'ונס מארצות הברית ושרון תלך איתו".


חוק חדש שנחקק בסרביה לפני כשנתיים מעביר כספי פנסיה לכל ספורטאי מגיל 40 ומעלה שייצג בעברו את הנבחרת הלאומית, ולו במספר משחקים בלבד, וזכה במדליה באחת התחרויות הגדולות: אולימפיאדה, אליפות עולם או אליפות אירופה. סכום הקצבה נקבע על פי מדרג מסוים לפיו, למשל, זכייה במדליית זהב באולימפיאדה מעניקה סכום פנסיה שמהווה אחוז מסוים משתי משכורות חודשיות ממוצעות במשק הסרבי. ערכה של זכייה במדליית ארד באולימפיאדה זהה לזה של זכייה במדליית זהב באליפות אירופה מבחינת סכומי הפנסיה וכך הלאה.



כמי שהופיע 66 פעמים בנבחרת יוגוסלביה וזכה לפני 27 שנים במדליית ארד באליפות העולם בקולומביה, אבדיה זכאי כיום לסכום פנסיה עד סוף ימיו בסך כ-3500 שקלים לחודש, נכון להיום. החוק תקף אך ורק לאזרחי סרביה, אם כי ייתכן שגם בקרואטיה ובשאר מדינות אקס-יוגוסלביה תונהג תקנה דומה בעתיד, שהרי בזמנו שיחקו בנבחרת יוגוסלביה שחקנים מכל רסיסי המדינות שנפוצו ממנה אחרי המלחמה.


בישראל דבר כזה יכול לקרות?


"לא, כי בכדורסל הישראלי הייצוגי אין מדליות חוץ מאחת. אגב, אני יכול רק להצטער שלפני אולימפיאדת 1980 במוסקבה הגעתי לסגל של 15 השחקנים האחרונים בנבחרת היוגוסלבית ואז ניפו אותי. הייתי בן 16. חבל, הנבחרת זכתה במדליית זהב וזה היה מזכה אותי בפנסיה יותר גדולה", הוא צוחק, "פספסתי, אבל אני לא מתלונן. יש לי כמה מדליות של משחקי הים התיכון, זכיתי באליפות מדינות הבלקן, אם כי לא באליפות ביוגוסלביה בכל תשע שנותיי עם הכוכב האדום בלגרד.


"אני פה 19 שנים ויש לי עוד 17 עד לפנסיה. זה קרוב, זה בא. אני לא פוחד מזה. תראה איך החיים טסים. ישבתי איתך לראיון לפני כמעט עשרים שנה כשרק הגעתי לכאן והיו לי ילדים קטנים. עברו עשרים שנה ושוב יש לי ילד קטן ואנחנו יושבים לדבר. אני בן 50 אבל מרגיש כאילו אני יכול לשחק בליגת העל גם עכשיו. כל דבר נספר אצלי על פי עונות הכדורסל שחולפות, אני לא מרגיש שהזמן עובר".


אבדיה נשען לאחור, נזכר. עושה רושם שהעיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על שנותיו ככדורסלן פעיל כאן. "שיחקתי ברמת השרון וקלעתי 55 נקודות נגד הפועל חולון בלי אף שלשה. המאמן, אילן קובלסקי, אימן אותנו בתחילת העונה ופיטרו אותו. הוא עבר לחולון והמשחק הראשון שלו היה נגדנו. הוא הכין טקטיקה שמטרתה לעצור אותי, אבל כבר במחצית היו לי 32 נקודות. בסופו של דבר, מה כל זה שווה? לא היתה סטטיסטיקה ממוחשבת ורשמית ולא העבירו את המשחקים בשידור חי בטלוויזיה כמו היום. אז היו רק תקצירים בערוץ 1 עם משה גרטל. אם הייתי קולע 55 נקודות במשחק היום, היו מצמידים לי במשך שבוע את ניב רסקין שהיה מלווה אותי לכל מקום שאני הולך.



"בתקופה שלי אם שחקן זר לא היה קולע נקודות היו שולחים אותו הביתה. הרי יכולתי גם לקחת 12 ריבאונדים במשחק ולחסום פעמיים, אבל אם הייתי קולע 6 נקודות היו אומרים לי ללכת. הגעתי למסקנה שאני רק זורק ולא מעניין אותי כלום. הרווחתי אז משהו כמו 70 אלף דולר. לפני עשר שנים שיחק פה קונסטנטין פופה והרוויח 250 אלף דולר בעונה. אתה יכול לומר לי על מה בדיוק הוא הרוויח את זה? האמת שפשוט שיחקתי בתקופה שהכסף בה לא היה גדול כמו היום. גם כוכבי ענק ששיחקתי איתם ביוגוסלביה כמו דראז'ן דליפאגיץ' ודראגן קיצ'אנוביץ' הרוויחו גרושים לעומת מה שמרוויחים היום".



מה הסיבה לכך שאתה, ג'ו דאוסן, קרל נברסון, גרג קורנליוס ואחרים, מתאזרחים ששיחקו כאן שנים על גבי שנים בהצטיינות, לא זוכים לקבל הזדמנות לאמן בליגת העל?


"פוליטיקה, קומבינה, מחנאות. הכל מאוד מצומצם. אם אתה חבר שלי, אתה תיקח אותי. אם אין לך קשרים אתה מת. אף פעם לא ביקשתי או דחפתי בעצמי. גם במחלקת הנוער בבני הרצליה שבה אני עובד הגיעו אלי, הציעו והלכתי על זה. המאמן משה ויינקרנץ הציע לי בזמנו, לפני שחתמתי בהפועל ת"א, לפרוש ולשמש כעוזרו בהפועל אילת. פה טעיתי. היה לי בלאגן על הראש בעניין הגירושים ועדיין רציתי לשחק. אם הייתי לוקח את ההצעה שלו אולי הייתי מתקדם, אבל עזוב, היום אני לא רוצה את זה. לא מעוניין לעבוד תמורת חמשת אלפים שקל כאשר שחקנים שלי מרוויחים מאות אלפי דולרים, ואני הראשון ללכת הביתה אחרי שלושה הפסדים. בחרתי בנוער וטוב לי. לא בטוח
שהמאמן של הפועל חולון מרוויח יותר ממני, או מרגיש טוב ממני. אם אני לא במכבי ת"א אין לי מה לחפש. הכל בלוף. מאמן על המגרש זה בלוף. טוב לי בנוער של הרצליה יותר מאשר ג'ינו בנהריה, שהיום יש לו משכורת ומחר אין לו. אם צביקה שרף עבד בשבעת אלפים בנבחרת ישראל, דני פרנקו עבד בחמשת אלפים בחולון ועמיר עוזי עובד, נניח, תמורת ארבעת אלפים, אז בשביל מה? מה גם שלכולם סביבך יש מה להגיד וכולם יודעים הכל".



זה נשמע קצת מריר.


לא, זה מציאותי. עזוב רגע את המאמנים, בוא נביט על הספורט הישראלי ברמת נבחרות הייצוג. כדורגל, למשל. סרביה היא אימפריה של ספורט. פה הכל זה כמעט. כל הזמן מדברים בביטויים כמו "אנחנו יכולים", "אנחנו חייבים", אנחנו צריכים". יובנטוס הגיעה לכאן עם הרכב חסר מאוד, אבל זו עדיין יובנטוס עם המסורת האדירה שלה גם אם תגיע לכאן עם שחקן וחצי. העיקר ש"אנחנו יכולים".


"אל תשכח ש"אנחנו הרי יכולים" גם לעלות למונדיאל בדרום אפריקה. מי יכול? אין פה תרבות ספורט בכלל. הייתי גם מורה לחינוך גופני, עבדתי בבית ספר. לבנות לא נותנים בכלל כדור בשיעורי ספורט, את הבנים זה לא מעניין. זה בלוף. "אנחנו יכולים", "אנחנו חייבים". אבל לא – לא יכולים לעלות למונדיאל עוד 80 שנה, ולא יכולים לנצח את יובנטוס עוד מיליון שנה. בלוף, אין מסורת. אבל מה, כולם פה יודעים הכל".


בקיץ האחרון נרשם כישלון סוחף אצל כל נבחרות הייצוג של ישראל מגילאי 16 ועד הנבחרת הבוגרת. אבדיה שהתאמן אצל גדולי המאמנים ביוגוסלביה, ערש הכדורסל האירופי, ושיחק לצד כמה מאגדות הכדורסל ביבשת, יכול ודאי להעריך מה עושים כאן באופן שגוי. ודאי כמי שבעצמו שיחק בארץ קצת יותר מעשור בכמה וכמה דרגות וליגות.


"בליגות הקט-סל רוב המאמנים הם נערים צעירים או סטודנטים. אין להם מטען אמיתי ורקע מספק בכדורסל, הם בסך הכל מחפשים הכנסה, או צריכים כסף כדי לשלם על הלימודים שלהם באוניברסיטה. זה גיל קריטי עבור הילדים והמאמנים שלהם צריכים להיות מנוסים, בוגרים, בעלי שם, כאלה שעברו משהו בקריירת האימון. מי שצריך לאמן נוער כאן הם צביקה שרף, דייויד בלאט, יורם חרוש. מאמנים כאלה. הבעיה היא שאף אחד לא רוצה לעבוד תמורת 1500 שקלים לחודש, ולא מעריכים כאן מאמנים.



"בנוסף, הייתי לפני מספר חודשים בהשתלמות מאמנים. המאמנים שנשאו שם דברים היו שרון דרוקר, עוזר מאמן מכבי ת"א, ואריק שיבק, שעובד באירופה. עמדנו שם, סדר גודל של 150 מאמנים, והם התחילו לספר לנו על תרגילים של מכבי ת"א, על שאראס ובאסטון, פיק אנד רול, פיק פה, פיק שם והתרגיל הולך ככה ואחרת. מה אני צריך את זה? תנו לי חומר על כדורסל ילדים, על קט סל. אין לי שאראס בקבוצה, יש לי ילדים שבקושי יודעים לעשות צעד וחצי.


"או שמביאים לנו מאמן של ריאל מדריד, שיספר לי על משחק נגד מלאגה ועל איך שהיה להם ג'יימס סקוט וסקוט ג'יימס וסקוטי פיפן. זה לא עוזר לי בכלום. אני חוזר לאימון של הנוער אחרי השתלמות כזו בלי כלום, בעצם. ותאמין לי שאם יביאו להשתלמות כאן את מאמן פרטיזן בלגרד, דושאן וויושביץ', הוא יגיד לנו בדיוק איך ומה לעשות בכל שכבת גיל. לא סתם סרביה סיימה במקום השני באירופה עם שחקנים שממוצע הגיל שלהם הוא 22. מהם אני יכול ללמוד. מהם גם ישראלים יכולים ללמוד. אם גל מקל היה עובר לשחק בפרטיזן בלגרד במקום להתבזבז על הספסל של מכבי ת"א, תוך שלוש שנים היו הופכים אותו שם לשחקן שמרוויח שני מיליון דולר בעונה".


מכבי ת"א טועה לגביו בכך שהיא מקפיאה אותו על הספסל במשחקי היורוליג?


"היא טועה לגביו מקל וטעתה גם לגבי יותם הלפרין וליאור אליהו ששוחררו לקבוצות באירופה. לי אישית מכבי ת"א לא עושה יותר כלום. אני מביט בקבוצה הזו והיא נראית לי כמו קבוצה מאיזו ליגת משנה בארצות הברית. אם לא הייתי רואה את פיני גרשון נמצא שם על הספסל, בכלל לא הייתי יודע שזו מכבי. בטח שטועים לגבי מקל. אפשר לחשוב מה קרה – הפסדת בספרד בארבע נקודות הפרש? עם מקל היו מפסידים אולי בעשר הפרש. את צסק"א מוסקבה של היום, כפי שראיתי אותה, אפשר לנצח גם עם מקל ולא חייבים שני רכזים אמריקאיים בשביל זה, אפשר גם אחד. איך הוא יתפתח להיות כמו עודד קטש אם הוא לא ישחק?".



על פי דבריך, טוב שקבעו את 'החוק הרוסי', שמחייב קבוצות לשתף שני ישראלים בחמישייה בכל עת לפחות במשחקי הליגה הישראלית.


"כשאני שיחקתי היו שני זרים ברמה, אולי מתאזרח פה ושם וכל השאר ישראלים. ואיזה ישראלים: היו עדי גורדון, תומר שטיינהאור, דורון שפע, ארז חזן, נדב הנפלד. היתה ליגה. היום, אלה יש להם 7 זרים, לאחרים יש
8 ולקבוצה נוספת 18. איפה אתה רואה ישראלים? זו ליגה ישראלית בכלל? מזל שיש חוק רוסי, אחרת גם את המעט הזה היו זורקים לטובת זרים. אין כדורסל ישראלי. יש כדורסל אמריקאי, ועוד כזה שהוא ברמה לא טובה. יותר מזה, צריך ליצור מצב שלא יהיה כאן חוק רוסי ושהחוק יחול על הזרים ולא על הישראלים. למה בישראל צריכים חוק רוסי? המצב צריך להיות הפוך: החוק צריך להיות ישראלי ומשמעותו: יותר ישראלים, פחות זרים. אני מתגעגע לליגה, לתחרותיות, שהיתה בשנים כמו 1990 עד 1992, למשל, בתחילת התקופה שלי כאן".


אתה יכול לומר לי נניח מי היו לפני שלוש שנים הכדורסלנים הזרים של בני השרון, הקבוצה שמייצגת את האזור שבו אתה חי?


"אין סיכוי. אני זוכר שמות של זרים מלפני 18 שנים, ולא את הזרים שהיו כאן לפני שנתיים-שלוש. במקרה אני זוכר את סיסה האפריקאי, כי היה לו שם יוצא דופן מבחינתנו, אבל זה לא מעניין ולא עושה לי משהו כמו פעם. אם מכבי ת"א מעלה חמישייה שכוללת שלושה אמריקאים, אפריקאי ופולני, מה הקשר שלי לזה?".

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 18/11/2018
 
  נרימה כוסית לחיי 
גוני יזרעאלי
 
 
שלום, אני נוסע. אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה. ...
 
 
פג תוקף החידה. פיתרון, זוכה וחידה חדשה - בקרוב.
 
 
סילבן לנדסברג מצטרף ל"זה א-ב של כדורסלע". בשעה טובה, חבוב. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up