התשוקה שלי לטניס פחתה קצת בזמן האחרון, לא נכחיש זאת.

אולי בגלל שרוז'ה-שלנו כבר לא מה שהיה, או לא מצליח להגיע לאותם הישגים. ואני, כנראה, מתברר, אולי, אוהד של הצלחות.

ואולי זו סתם תקופה חולפת ותיכף אני חוזר. אם לא פדרר, לפחות אני.

מה אני יודע. אין לי הסבר טוב מזה כרגע.

אבל ברגע ששמעתי שילנה דמנטייבה פרשה היה לי ברור שהיא מקבלת כאן אייטמון, יען כי היא אחת השחקניות שהכי נהניתי לראות בשנים האחרונות.

מאוד אתלטית, מאוד גמישה, מגיעה לכל כדור, נאבקת וממעטת לוותר. ומצד שני, הסרב הקלוש הזה, העלוב לפרקים, המביך. גם הראשון, ובטח השני. סרב שלא מתאים לרמות הגבוהות ביותר, אבל בהיותה אחת המחזירות הכי טובות שיש היא התמודדה גם עם זה. יריבות התקשו להפוך את המינוס שלה ליתרון שלהן.

כשהיא היתה טובה, נדמה היה שהיא הכי טובה. כשהיא לא היתה מרוכזת ועיקשת, וזה קרה לפעמים, לעיתים נראה מהצד כאילו היא עוד שחקנית ולא יותר.

הגיל עשה לה טוב. כשהיתה בת 26 זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת בייג'ין. את השנתיים שלאחר מכן סיימה בטופ 5 העולמי.

16 תארים היו לה. ועוד 16 משחקי גמר בהם הפסידה. עשור שלם של הצטיינות. 328 שבועות רצופים בטופ 10. 529 שבועות בטופ 20.

שם דבר.

היא באמת מסוג השחקניות שבמשחקים שלה שום דבר לא נגמר עד שנגמר. לא רק מכיוון שהיה כל כך קשה לנצח אותה כשהיא בשיאה, אלא במקרים רבים גם בגללה: היו לה לעיתים תכופות ירידות ומשברים תוך כדי משחק, שיכולת לתלוש שערות ולא להבין איך בתוך שתי דקות היא יכולה להיראות כמו מיליון דולר, ואחר כך כמו חמשת אלפים שקל.

כאילו שתי שחקניות באחת. אבל איזו איילה-פנתרה. משהו. כאבו לי הגב והברכיים רק מלראות אותה משחקת.

אומרים שגם נחמדה מאוד. "רוסיה גאה בך", אמרה עליה ורה זבונרבה, "שימשת השראה ודוגמה לצעירים רבים. עשית והספקת כל כך הרבה לא רק למען הטניס אלא לספורט הרוסי כולו".

"היא אחת מהשחקניות הכי מקצועניות ונחמדות בסבב הנשים, יצא לי לשחק מולה מגיל צעיר ולאורך שנים. נחמד לראות אותה מביטה קדימה אל השלב הבא בחייה", התנסחה קים קלייסטרס, "יהיה לא שכיח לראות שחקנית נוספת כמותה".

וגם לסטיבי וונדר יש מה לומר ולשיר, בעצם, בעניין של ילנה דמנטייבה. נאפשר לו במה.