נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
14 אותיות יש לו בשם, ישמור האל הטוב, ו-1.3 קילו טקסט בסך הכל
חואן קרלוס נבארו מתארח על שולחן הניתוחים של כדורסלע-האתר. ואין טעם לדבר יותר מדי, פשוט לקרוא ודי. קפה רותח ועוגיה פריכה או שתיים יעזרו פה.
28/2/2011    
 

חייב להיות לו איזה סוד, חשבתי לעצמי, כשהחלטתי לכתוב על האדון חואן קרלוס נבארו ולהקדיש לו את "שחקן על השולחן". אחרי הרבה מחשבות וצפיות בקטעים שלו מתוך משחקים, הסודות גלויים יותר מאשר נדמה היה לי, על אף שאינני אביב לביא. קבלו סוד גלוי מספר 1: תרגול אין סופי. בזמן ששחקני נבחרת ספרד מתמתחים מתחת לסל, נבארו זורק שלשות וקולע 20 ברציפות. עשו טובה לעצמכם, אל תוותרו על הקליק כאן, אוקיי? עצבניים? טרודים? קוצים בישבן? לכו ישר לשנייה ה-56 בסרטון, שם זה מתחיל. מי שמחזיר לו את הכדורים הוא צ'יצ'י קראוס, אחד הרכזים הבולטים בתולדות הכדורסל הספרדי, ששימש כעוזר מאמן בנבחרת וכיום הוא הג'נרל מנג'ר של ברצלונה. הוא האיש שמאחורי החזרתו של נבארו מה-NBA לחוזה בן חמש עונות בברצלונה בסך 12.5 מיליון יורו, כך אומרים האומרים, מדווחים המדווחים ומספרים המספרים..




ומה עוד? הרי לא יכול להיות שכל הגדולה של האליל הזה נובעת מתרגול וחמש מאות זריקות לסל ביום, נכון? ריישית כל, דווקא כן יכול להיות. אבל אם ממשיכים לחפש עולים על נקודה נוספת. נבארו נשען כמעט אך ורק על קליעה. לכאורה, לא סקופון מהדהד הוא זה אבל תחשבו על הגארדים של מכבי ת"א, למשל, צמד החברים פ"פ. הם, שמגיעים ממקום אחר, עם תכונות אחרות וסגנון אחר, לא מוכנים להסתפק רק בדרישת שלום לחישוק מרחוק. הם ינסו להטביע, לחסום, להגיע עד לחישוק, להיתלות על החישוק, לשחק מעל לטבעת אם מזדמן אפילו שהאל הטוב שלח אותם לעולם עם פחות מ-1.90 להתמודד עם בני העמלקים. נבארו? אין לו תסביכים כאלה, גם לא סיבוכים. הוא יודע דבר אחד: מי שמשאיר אותו פנוי לשנייה מסתכן בשלשה. נקודה. "וזה הכל!" היה צווח ודאי מאמננו הלאומי לשעבר, כדי לחדד את העניין ולסיים פיסקה, לו היה כאן בסביבה כרגע.




אם להיכנס לרגע לפרטים, הקליעה של נבארו היא טיפ-טיפה מאומצת. ממש טיפ-טיפה. נראית אמנם קלילה במבט מהצד, אבל במקרים רבים הוא צריך לדחוף את עצמו עם הגוף קדימה, או הצידה, כדי להשיג את התנופה הדרושה. אחרי הכל, החבוב הזה זורק מטיז אל נאבי, שבאנגלית בחרו לתרגם כדאון טאון. לא פשוט הדבר. וחגורת הכתפיים, כמו שנוהג לומר איש הקראטה של כדורסלע, רב"ס, היא לא משהו להתפאר בו. בקיצור, האיש סוג של צפלון. ובכל זאת, הוא מצליח להשיג קשת ראויה גם בזריקה מתשעה מטרים. עובד על זה, רואים שהוא עובד על זה.



נדמה לי, על אף שאינני, שמעבר לעובדה שהוא מצמצם למינימום האפשרי כניסה עד לחישוק, יען כי אינו רוצה להימעך על הרצפה על ידי איזה ביריון, הוא עושה את זה מתוך סיבה ולא סתם מכורח. יש לו את נשק יום הדין: הטיר דרופ הזה, יו נואו, שהוא פיתח עם השנים בהצלחה רבה. הוא לא הראשון ולא האחרון שעושה את זה, אבל כשאפשר להמטיר גשם מעל ענקים מבלי לבוא במגע, פשוט מקשיתים מעליהם וזה נכנס. איזה יופי של זריקה. במקומותינו, קורן אמישה החצי-אלילי עשה את זה אי-אז בימי תהילתו הקצרים במיומנות רבה.




קבלו את זה: נבארו סיים את המחצית הראשונה נגד מכבי ת"א בלי נקודות. לא סגור על זה כי לא יצא לי לראות שידור חוזר, אבל הסל הראשון שלו במשחק הגיע משלשה רגע אחרי שדורון פרקינס מעד פתאום ואיפשר לו מבט חופשי לגמרי. מרגע שהכדור ההוא נכנס, התחילו הסלים להגיע בזה אחר זה, כולל התנועה הנברואית הקלאסית. יציאה מחסימה, ריצה בקשת מימין לשמאל, קבלת הכדור וזריקה לשלוש כשהגוף עוד ממשיך לנוע שמאלה וכמעט ליפול. צ'אקה, בומבה, לה בומבה, פנימה.



רק דבר אחד לא ברור לי לגמרי: הקטע הזה עם "לה בומבה", הכינוי שנתנו לו השדרים הספרדים עם השנים (חובה להקשיב פעם לשידור משחק בספרדית, חובה) – האם הוא ניתן לקליעות משלוש, או שמא להמטרות טיפות הגשם? באופן מפתיע, שמעתי אותם אומרים לה בומבה דווקא אחרי ההמטרות הקשתיות משני מטר וחצי, ולא אחרי השלשות משמונה מטר. קצת מוזר, ואולי אין הבדל, בעצם, שהרי אלה גם אלה נראות כמו בומבות מרהיבות.




לעומת זאת, ברור מאוד שיש לו גם שליטה נהדרת בכדור. זה כולל הכל: סבסובים, כניסה לסל תוך כדי סיבוב הכדור מאחורי הגב, מסירת כדור בין הרגליים תוך כדי תנועה. דברים שאין להרבה שחקנים. קליעה מבחוץ היא הבסיס והאופציה הראשונה והשנייה, אבל שליטה בכדור היא עסק מתבקש. מספיק שמגיע איזה פרקינס כזה שנצמד לגמרי ולא זז ולא מרפה, כדי שיהיה צורך להשתמש בטכניקות שמצריכות כדרור.



ובעצם, אחרי צפייה בכמה וכמה (וכמה!) קליפים ובמשחקים לאורך העונה, אני יכול לומר שמדובר בתענוג גדול לראות שחקן שאין לו תכונות פיזיות יוצאות דופן – לא אתלטיות, לא כוח, לא מהירות חריגה – שחי בעיקר על קליעה וכדרור ומצליח לבלוט כל כך. ממש כמו פעם, כשקליעה היתה כלי הנשק העיקרי של הכדורסל האירופי, עוד לפני שהתמלא בששה זרים בכל קבוצה. כשרואים את נבארו זורק לסל עוברים בדמיון כל הקלעים הכי טובים ששיחקו את המשחק, מהראשון ועד האחרון בהם. תענוג. יותר מהנה מאשר אוסף הטבעות כוחניות. מעדיף את השדר הספרדי צווח "לה בומבה" עם נבארו בגוף של שחקן מ-1983, מאשר את האמריקאים צורחים למיקרופון אחרי שדווייט הווארד מוריד עכביש מהקצה העליון של הלוח.




סידר לעצמו מגוון תנועות, החבוב, כדי להשתחרר לקליעה. הוא יודע להשתמש בגוף של החוסם, כדי לקחת חצי צעד, להשתמש בו כמו במחסה וליצור לעצמו מצב חופשי. שולט יפה באמנות הפיק אנד רול ומוביל אותו לצדדים הנכונים לו. יכולת המסירה שלו יוצאת מהכלל, כולל הטאץ' הנכון למסירות לאלי-הופ וגם נו לוק פאס. פוטנציאל לחמישה אסיסטים במשחק כמו כלום. לפעמים זה קורה בשטח ובפועל, למרות שההתמקדות הראשונה היא בקליעה עצמה. האמת? כשאתה משחק ליד רוביו וסאדה, אין ברירה אחרת. חייבים לקלוע, כי הם לא יעשו את זה. מצד שני, לא מטריד עצמו בזוטות כמו ריבאונד, נניח. בשביל מה יש שחקנים גבוהים בעולם?





נהההההה, הגנה הוא לא ממש עושה, זה ידוע. אין לי ממש תשובה לשאלה מדוע היריבות לא משחקות עליו שוב ושוב ושוב, כדי למלא אותו בעבירות. נראה שהוא פשוט יודע להסתדר: מצד אחד, למד לבכות לשופטים על כל עבירה שהוא מקבל, רמז ברור לזה שאם ימשיכו לשרוק לו הוא ידבר עם ג'ורדי ברתומיאו, השכן הברצלונאי, ותישלל מהשופט הזכות לשפוט ביורוליג. מצד שני, אם הוא מסתבך פתאום בשתיים מהירות יחסית מורידים אותו לספסל ומאותו רגע והלאה, כשהוא חוזר, כולם שומרים בשבילו עוד יותר מהרגיל והוא, מבחינתו, שומר פחות משעשה קודם לכן.



בגדול, התכונה שנבארו הכי אוהב – ככה נדמה לי, על אף שאינני - נמצאת בכלל אצל היריב ולא אצלו. הוא מת על שחקנים שלא מעריכים אותו מספיק, או לא מוכנים אליו מספיק. ב-NBA היו מספיק כאלה, כאשר שיחק בממפיס. חבר'ה שמשחקים 82 משחקים בעונה מינימום, לפעמים 95 ויותר כולל פלייאוף, ואין להם כוח לעשות את המטר הנוסף להגיע אליו בהגנה לפני שהוא זורק. והוא? הוא איש רציני, שכמעט ולא מחייך במגרש. הוא בא לעבוד ומי שלא מכבד אותו ועובד כמותו – יחטוף. אם זה שחקן שמאחר ביציאה אליו, ולא מספיק לשים לו יד בפרצוף מול הקליעה, ואם זה מישהו שחושב שעדיף לשלוח אותו לקו העונשין כי מי הוא בכלל, חתיכת צפלון שמגדל זקן כדי להיראות מבוגר. נבארו הוא דוגמה מצוינת עבור כל שחקן באשר הוא, לכך שהקו הוא ה-מקום במגרש להרוויח בו נקודות קלות. בלי לבדוק, אני מניח שהוא שחקן של 85 אחוז בקריירה. אולי יותר. אליל הינו. בטח זורק 200 פעמים ביום משם.




איי, איי, איי, אני מוכרח לחזור ללינק ההוא מתחילת האייטמון, לראות שוב את ה-20 מ-20 בשלשות. איזה אליל רב חסד, הוד, הדר ופאר.



רק זאת לפני סיום: אני שמח שהוא פה. תארו לכם שהיה נשאר לשחק ב-NBA שנתיים-שלוש ועוד היו מתחילים לקרוא לו שם J.C כאילו הוא איזה ג'יי אר הולדן או איי סי גרין. שיישאר חואן קרלוס, אותנטי, עם הריש הסופר-דופר-פרדית שאי אפשר ללמוד כאן בארץ גם לא אצל מורה פרטי לשפות, כי או שנולדים איתה או שלא. או שנולדים עם כישרון כזה או שלא. צפלון-מה-צפלון, נבארו עושה את המשחק קל. יש לו נשקים, הוא יודע להשתמש בהם. המטרה היא למצוא את החורים והפרצות בהגנה מבלי להיכנס לעמדת נחיתות. לא צריך ללכת עד לסל יותר מדי פעמים, כי למה להסתכן בעבירות תוקף מיותרות. לא צריך לכדרר יותר מדי, אם אפשר להשליך שלשה וזהו. צריך מפעם לפעם גם לעבור שחקן, ואז למסור אסיסט קל או להמטיר טיפות גשם. מאוד פשוט: שתיים-שלוש אופציות, עם המון וריאציות מסביב בהבדלים מזעריים וקטנים מאוד בין אחת לשניה.




ואם לסכם באמת-באמת, כי לא להאמין אבל השם-הארוך-מדי-הזה-נגמר-סוף-סוף והגעתי לאות האחרונה: האיש הוא כנראה גדול שחקני אירופה נכון לעכשיו. בעצם, למה כנראה. קחו את כל האירופיים שיש. מי עומד מולו במונחים של מנהיגות, יציבות, מעמד, יכולות, סמל, התמדה, כישרון, הישגיות ועוד כהנה וכשמה? אולי-אולי-אולי שישקאוסקאס, אם נשאר בו משהו. וזה בהנחה ששאראס, תיכף-35, הוא כבר חצי שחקן עבר, כן?

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 22/09/2019
 
  נרימה כוסית לחיי 
מארק בריסקר
 
  נרימה כוסית לחיי 
פייס מאניון
 
 
מרוב שנים בכדורסל הספרדי לפעמים שוכחים שהוא בכלל איטלקי. ...
 
 
ברצלונה נגד ריאל: נסו לזהות שלושה, גם שניים עשויים להספיק. ...
 
 
יאאא אולוהייים! איזה צילום. ארל האליל מקבל ערך. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up