אולי הרביצותי את השיר הזה בעבר ואולי לא, אבל אין בכלל ספק וספק אין – שזה הרגע הנכון ביותר לזמרר אותה קבל עם ונתינים.
The crying game
של בוי ג'ורג', יו נואו.
קלאסי. גם שיר נאה כרפאל, גם בעיתוי הנכון. יען כי מיאמי היט בוכים בחדרי ההלבשה, כפי שיידע אותנו כבוד המאמן אריק ספולסטרה (או בהגייה הגילי מוסינזונית "ספולטורה", שמתחרזת עם חלטורה).
תקציר העניין: מיאמי היט מפסידים בבית לשיקאגו בולס בנקודה או משהו. בסיום מספר המאמן לתקשורת, ש"יש עכשיו שחקנים שבוכים בחדר ההלבשה".
זה היה הפסד רביעי ברציפות לקבוצה, שיש שהכריזו עליה בראש חוצות ובככרות העיר והכרך, שתזכה באליפות. ויש שעדיין שעושים את זה. ואולי היא אפילו תהיה, מי יודע. בינתיים היא הפסידה עוד אחד בבית, הפעם לפורטלנד.
ברם אולם ואף על פי כן, מאז אותו רגע עוסקת תקשורת הספורט בארצות הברית בנושא הבכי.
האם שחקנים בוכים אחרי הפסדים? האם גברים בוכים? האם גברים שבוכים הם לא גברים, אלא רק ילדים? האם מן הראוי לבכות ולשחרר עצב ותסכולים, או אולי צריך לשמור הכל בפנים? ומי, בדיוק, מבין שחקני מיאמי בכה אחרי ההפסד ההוא? האם זה כריס בוש, למרות שהכחיש?
ואנשים אומרים ומתבטאים, וציטוטים באים ועפים, וכל הכותרות עם המלים "בכי" ו"משחק" נזרקו לרשת והודפסו על גבי עמודי העיתונים.
כלומר, שם. כאן פחות. אנחנו עסוקים פה בענייני ביפ, יו נואו.
ועל אף שבאופן עקרוני, כידוע, כדורסלע-האתר מחפש את הזווית האחרת והשונה של הדברים, הפעם הוחלט ליישר קו לחלוטין-לחלוטין עם המיינסטרים.
ולכן – the crying game כאן. מותק של שיר, נתקשה להכחיש זאת.
שלושה חובות קצרים לסיום בעקבות האייטמון הקודם של 'שיר אחד ביום' על עירוני אשקלון.
