היו מקרים שמכבי ת"א חטפה בומבות באירופה לאורך השנים האחרונות, לא נכחיש זאת. זה קרה בעיקר בספרד. אבל היו יותר מקרים שבהם מכבי התהלכה על המגרש במשחקי חוץ עם סמל ההיכר המפורסם שלה על המצח, שבע הנשמות, ולא משנה מי אימן באותו זמן.
היריבה פותחת פער של 15? היא תחזור למינוס 4 ותחמיץ ניצחון ברגע האחרון.
היריבה בורחת שוב לשבע הפרש, פחות משתי דקות לסוף? היא תנצח במשחק. יבוא איזה ריבאונד של פרקינס לאסיסט של בלו, או אסיסט של פרקינס לשלשה של בלו בהתקפת מעבר, או שאליהו ישליך תפוז שנכנס איכשהו לסל. מישהו יעשה משהו.
כשמכבי בעניין – שום דבר לא אבוד. כשפארגו עלה לזריקה האחרונה הכדור הלך יפה באוויר ורואו שהוא בפנים עוד לפני שהיה שם.
כשבלו קלע את השלשה החשובה היה ברור שזה הולך פנימה. הרגליים הסתדרו לו, הכדור נחת בידיים שלו בדיוק בזמן.
חשבתי על איוונוביץ'. מספרים שהוא נמצא בתקופה קשה כרגע, סועד את אשתו החולה. בהילוך החוזר לקראת סוף המשחק רואים מצוין, איך הוא נזעק לעבר אחד משחקני ההגנה של ויטוריה שהלך לאחור עם תנועת הכדור מתוך אינסטינקט הגיוני.
הגיוני-מה-הגיוני, איוונוביץ' ידע שהכדור הזה יגיע מפרקינס הצדה אל בלו, ולא פנימה לתוך הצבע. הוא הגיב בזמן, אבל השחקן שלו לא. הוא היה בתנועה לצד השני.
טו לייט.
