ג'יי ג'יי (ואם אתעקש לקרוא לו חוסה חואן – מה יקרה?) בראה התחיל את סדרת הגמר נגד מיאמי לא טוב. היו לו 1 מ-8 מהשדה והרושם שהתקבל על פי המשחק הראשון היה שווייד וצ'אלמרס מצליחים להדביק את הצעדים שלו ולגרום מה שהחבר קופל נוהג לכנות "אי נוחות". שהרי זה לא כל כך נעים לראות גארד שסוגרים לו את שדה הראייה.

גם המשחקים הבאים היו לא הביאו איתם בשורה התקפית יוצאת דופן מהצד של הרכז המחליף של דאלאס, לפחות לא בכל הקשור לאחוזי קליעה: 2 מ-7 ואחר כך 2 מ-8 וגם 3 מ-9. ואם לסכם את ארבעה המשחקים הראשונים בסדרה בראה עמד על 8 מ-32 מהשדה, משקף פחות או יותר שחקן בגובה 1.80 עם נעליים, אם להאמין לדיווחים, שמגיע לסדרת גמר ראשונה בקריירה, לא נבחר מעולם בדראפט והאתלטיות והמהירות של כמה מהגארדים של מיאמי מפריעים לו לחיות טוב.

כך או אחרת, אחרת או כך, האחוזים היו נמוכים אבל בראה המשיך לזרוק וטור הנקודות, שהתחיל עם 2 במשחק הפותח של הסדרה, טיפס בהדרגה ל-5, 6 ו-8. אחר כך באו שני המשחקים הסוגרים של סדרת הגמר, ובהם בראה להט עם 17 ו-15. יותר מזה, ב-15 המשחקים הראשונים של הפלייאוף העונה הוא לא פתח בחמישייה. דווקא בסדרת הגמר הוא עשה את זה לראשונה, עם 3 פעמים ב-6 משחקים.

משהו קטן וטוב.

בזווית הישראלית, וסליחה מראש על הפרובינציאליות, בראה ודאי מזכיר לכמה וכמה (וכמה!) מכם את מורן רוט. לי - שאני קצת יותר קשיש, כן? – הוא מזכיר במשהו את רותם "סחרחורת" ארליך.
האמת היא שההשוואה לרוט נכונה יותר, שניהם סוג של רכזים-סקוררים הרבה יותר מאשר היה ארליך.

אבל כמו ארליך בשעתו, בראה הוא מהסוג שגורם סחרחורת לא רק בקליעה. הוא שם והוא פה, והוא גם שם-פה באותו זמן ממש, עד כמה שקשה להאמין לזה מדעית.

משהו קטן וטוב.

חוסה בראה.

והנה הקליפ של משינה שלשמו התכנסנו. הם מתחילים לשיר עמוק בתוך העניין, אבל שימו לב להכנות ולעלייה לבמה בקיסריה. מזכיר קצת הכנות של קבוצת ספורט, לא נכחיש זאת.

היידה בראה והיידה משינה גם.

שיר-שיר הינו.