ביום שישי האחרון נסעתי מגוש דן לכיוון ירושלים, בדרך למפגש משפחתי שמהותו ממש לא רלוונטית לענייננו. המפגש היה אמור להתקיים לפני הצהרים, אולם בשל אילוצי לו"ז של חלק מהנוכחים הוא נדחה לשעה שתיים, כך שיצאנו לכיוון הבירה בסביבות אחת ורבע. בדרך החוצה מגבעתיים, תוך כדי נסיעה, קלטתי בזווית העין משהו שנראה לי מוכר מאוד. העפתי מבט לאותו כיוון, ולמרות שעקב מהירות הנסיעה המחזה האמור נבלע תוך שניות ספורות מאחורי בתי אותה שכונה, אין לי צל של ספק שאכן ראיתי מה שראיתי.

חבורה של נערים שיחקה שם כדורסל.

העפתי מבט לכיוון מד הטמפרטורות שברכב, אבל האמת היא שלא הייתי צריך. גם בלעדיו, היה ברור לחלוטין שבחוץ שררו באותו רגע כמעט 40 מעלות בצל. צל, אגב, הוא בדיוק מה שלא היה באותו מגרש שעל פניו חלפנו.

עכשיו ככה: כמו כולנו כאן, אני אוהב כדורסל. זה אמנם לא הדבר הכי חשוב בסולם העדיפויות שלי, אבל הוא בהחלט במקום טוב בצמרת. האהבה שלי למשחק כמעט ואינה תלויה בדבר. בשבילה, במצבים מסוימים, אני מוכן להקריב משהו שלא הייתי מקריב במצבים אחרים ועבור נושאים אחרים. העניין הוא, שבריאותי הפיזית אינה חלק מהרשימה הזו (ממצבה ומעתידה של בריאותי הנפשית התייאשנו מזמן).

מה גורם לחבורה של נערים, אני מניח שבני 14-13, ויהיו אוהבי כדורסל גדולים ומסורים ככל שיהיו, להתרוצץ על מגרש אספלט לוהט באמצע היום? אין לי מושג. היתה זו שעה, בה מרוב חום נמלט לו העם אל כל מקור מים שמצא, או אל הקניונים. אתם יודעים, ברוח האמירה "באתי בגלל המחיר, נשארתי בגלל המזגן". אבל הם בשלהם, משחקים כדורסל.

כמובן שמדובר בעניינם הפרטי, ולא נותר לי אלא לקוות שכל שחקנינו שבו בשלום לבסיסם, אולם התמונה הזו, של אותם צעירים מתרוצצים על המגרש בשיא החום, נצרבה במוחי, תרתי משמע, ועוררה תהיות בנוגע לכמה רחוק מוכנים בני האדם ללכת כדי לשחק כדורסל.

אי לכך ובהתאם לזאת, כשחזרתי הביתה שלחתי מייל לכמה מחבריי בארץ ומסביב לגלובוס, ושאלתי מהם תנאי מזג האוויר הקיצוניים ביותר, בהם יצא להם לשחק כדורסל. מרצונם החופשי, כמובן. חלפו להן כמה שעות, והתשובות החלו להצטבר על שולחן המערכת.

מ.י., האגדה והאיש, נשבע לי בתפקודה התקין של צלחת הלוויין שלו (ורק מי שבאמת מכיר את מ' יודע באיזו שבועה חמורה מדובר) כי לפני קרוב לשלושים שנה, בעת ששירת באזור אילת, שיחק עם חבריו במשך למעלה משעה, בעת שעל המגרש שררו 45 מעלות צלסיוס. אם לא די בכך, הוא הדגיש, כל אותה העת אף ריחפה לה באוויר סופונת חול קלה, שגם היא לא מנעה ממנו ומחבריו להמשיך ולשחק.

ג', בן אחד מיישובי הגליל, סיפר על משחק שנערך פעם במגרשם הפתוח ברוח כל כך חזקה, עד שכמעט היה בלתי אפשרי לקלוע, אולם דווקא עובדה זו איתגרה את החבר'ה, ועודדה אותם להאריך את המשחק ולהמשיך לנסות. בתום שעה ורבע של מאמץ עילאי, מספר ג', החליטו החבר'ה כי סבלו מספיק, והלכו לאכול ארוחת ערב כאשר לוח התוצאות מראה על 8:10. עשר-שמונה, אחרי שעה ורבע של משחק, כן?

א' מהשרון דיווח, כי בגיל 23, בעת שהיה בטיול של אחרי הצבא במזרח, נקלע יחד עם חבר ישראלי נוסף למשחק כדורסל במנילה, בירת הפיליפינים. פרט לשניהם, נטלו חלק במשחק מספר מקומיים, וכן חיילים אמריקאים ששירתו באזור. בעיצומו של המשחק התרגשה על ראשם סופת גשם קיצית, שלא עצרה אותם, למרות התנאים הקשים שנוצרו במגרש. "במשך רבע שעה לפחות שיחקנו בתנאים מגוחכים, עד שהמשטח הפך כל כך חלק, שזה פשוט היה מסוכן להמשיך לרוץ עליו, או אפילו ללכת. רק אז הפסקנו".

לואיס מניו יורק, אוהד הניקס והעו"ד המצליח (בסדר הזה), טוען כי בעת שלמד משפטים באוניברסיטה שיחק עם חברים על אחד מהמגרשים באזור בוסטון, באמצע ינואר וכשמסביב הכל מושלג וקפוא. "זה לא ממש היה משחק", הוא מודה, "ואני גם לא זוכר יותר מדי כי 'קצת' שתינו לפני זה, אבל את הקור המטורף אני זוכר בוודאות, כמו גם את הניסיונות לקלוע לסל עם שלוש-ארבע שכבות בגדים וכפפות צמר".

אבל הסיפור המעניין ביותר הגיע מידידי בריאן, שנולד, גדל וחי עד היום בשיקאגו. לדבריו, כשהיה בן 16 התערב עם אחיו, הצעיר ממנו בשנה וחצי, על משחק אחד על אחד בחצר ביתם. תנאי ההתערבות היו: כל סל שווה נקודה אחת, ינצח מי שיגיע ראשון ל-21, על המפסיד ייגזר לשטוף כלים ולזרוק את הזבל במשך שבועיים, ולא פחות חשוב - מי שפורש באמצע, מכל סיבה שהיא, יוכרז אוטומטית כמפסיד. האירוע האמור, אגב, התרחש באמצע נובמבר, תקופה בה הטמפרטורות בשיקאגו זקוקות לטלסקופ כדי לראות מעליהן את נקודת האפס.

המשחק היה בעיצומו, כאשר נפתחו ארובות השמיים וגשם סוחף התחיל לרדת, מלווה בסופת ברקים ורעמים מרשימה ביותר. לא בריאן ולא אחיו נרתעו מהעניין, אולם הסיטואציה המטאורולגית הלכה והסתבכה, כאשר הגשם הפך לברד. "לא הפסקנו לשחק, אבל תוך כדי משחק ניסינו להקל על עצמנו, במיוחד באמצעות ניסיונות זריקה מאזור הכניסה למוסך הבית, שהיה מכוסה חלקית בגג. העניין הוא, שאחרי הזריקה לסל צריך גם ללכת לריבאונד, ואז אתה חוטף את הברד והרוח ישר בפנים. למרות הכל, לא הפסקנו לרגע, ואם אתה שואל למה ההורים שלנו לא יצאו החוצה והפסיקו את הפארסה, התשובה פשוטה: באותו ערב הם הלכו לתיאטרון. מאותה סיבה, הם גם לא טרחו להתקשר הביתה, ולוודא שאנחנו בסדר, ולא עושים משהו אינפנטילי כמו לשחק כדורסל בחוץ במזג אוויר כזה".

בסופו של דבר, מספר בריאן, נשבר אחיו, והודיע על פרישה במצב של 16:13 לחובתו. "ניצחתי במשחק ובהתערבות, אבל אם אתה חושב שזה עזר לי במשהו אתה טועה ובגדול. ראשית, בעקבות המשחק אחי חלה ורותק למספר ימים למיטה עם חשש לדלקת ריאות, כך שממילא הוא לא יכול היה למלא את חלקו בהתערבות. אבל גרוע מכך, כשההורים חזרו הביתה והבינו מה קרה, הם כל כך כעסו עליי שבתור האח הבכור לא הפגנתי שיקול דעת, עד שהטילו עליי - בין שאר העונשים - לשטוף כלים ולהוציא את הזבל במשך חודש שלם". שנאמר: עוד ניצחון כזה ואבדנו, כלומר עבדנו. רק שנהיה כולנו בריאים.

shaharhermelin@gmail.com