מזג האוויר בניו יורק בראשית אוגוסט הוא, איך נאמר בעדינות, לא סימפטי. לא שבגוש דן או בישראל בכלל המצב מזהיר, אבל בניו יורק, עם 38 מעלות וארבע מאות חמישים ושניים אחוזי לחות, זה מרגיש הרבה יותר גרוע. הפתרונות היחידים: ים, בריכה ומזגן. מאחר שהעבודה לא משאירה זמן לשניים הראשונים, נותרנו עם המזגן, אותו יש להקפיד ולחפש בכל מקום אפשרי. העיקר, לא לשהות במקום פתוח.

המונית של קוסטה ממוזגת. ברור. אחרת, לא הייתי נכנס אליה גם באיומי אקדח. לוקח לי שלוש וחצי שניות מהרגע בו אני מתיישב, ועד שאני מבחין בתמונה של ניקי גאליס האגדי משתלשלת מהמראה. חמש שניות נוספות עוברות, עד שאני מביע את הערכתי העמוקה על כך בפני קוסטה. אחרי שהוא מסיים להתלהב מהעובדה שאחרי יותר מעשר שנים שהוא נוהג מונית ברחובות מנהטן, נוסע אקראי מזהה את גאליס - אני שואל האם מדובר בקרוב משפחה. לא בדיוק, עונה קוסטה, מבחינתי מדובר באלוהים.

כמובן שלא צריך יותר מזה, בשביל לפתוח בשיחה ממושכת (ובמקרה חריג זה, תודה מקרב לב למיליוני נהגי ניו יורק סיטי, על שהואילו ברוב טובם ליצור פקקי ענק לאורך השדירה השלישית, ואיפשרו לקוסטה ולי להאריך בשיחתנו) על גאליס השחקן, ומסעו המרתק מעולמם של בני האדם, אל פסגת האולימפוס - תרתי משמע, לפחות מבחינתו של נהג המונית שלי.

קוסטה, מסתבר, נולד וגדל בסלוניקי. פורמלית, הוא היה רשום לאורך השנים בכל מיני בתי ספר. מעשית, המקום העיקרי בו אפשר היה למצוא אותו רוב שעות היום היה ה"אלכסנדריו", האולם המיתולוגי של אריס, אהבתו הגדולה. "גם כשכבר הואלתי להגיע לבית הספר, לא התרכזתי בשום דבר חוץ מאריס", הוא אומר, "המשחק שהיה, המשחק שיהיה, מה קורה עם השחקן הזה, ועם ההוא, אבל בעיקר גאליס. גאליס, גאליס ועוד פעם גאליס. אין לי מספיק מלים בלקסיקון, כדי לתאר לך מה הוא היה בשבילי. בעצם, כבר אמרתי לך: הוא היה, ועדיין, אלוהים".

גאליס, הוא ממשיך ומספר, תמיד היה מורם מעם בעיני קוסטה ואלפי אוהדים אחרים. מה שקיבע לעד את מעמדו כאֵל, היתה הזכייה של יוון באליפות אירופה ב-87'. "הייתי שם", אני מדווח לקוסטה ומרוויח על המקום עוד מיליוני נקודות זכות, "אני מתאר לעצמי שגם אתה". "אני?", צוחק קוסטה, "הצלחתי לצפות בכל המשחקים בלי לשלם דרכמה בודדת, בעיקר כי לא היתה לי דרכמה בודדת להוציא על כדורסל, או על כל דבר אחר.

"הייתי בן שמונה עשרה, ותפרן מוחלט. התביישתי לבקש מההורים כסף. גם ככה כל דמי הכיס שהם נתנו לי לאורך השנים, הלכו על אריס. סיפרתי להם שאני נוסע עם חברים, שחסכתי קצת כסף ושהחברים כבר ידאגו לי לשאר. האמת היתה, שנסעתי לפיראוס בטרמפים, ושלא היה לי מושג איך אראה אפילו בדל של משחק. מה שכן, התפללתי. בזה הייתי, ואני עדיין טוב מאוד. מסתבר, שלפעמים תפילות נענות.

"הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי ל'היכל השלום והאחווה', היה להקיף אותו מכל הכיוונים כדי לבדוק מאיזה סדק אני יכול להתגנב פנימה. הדבר השני שעשיתי שם, היה לגלות שאחד המאבטחים במקום הוא ואסילי, שגדל שני רחובות ממני ובמשך כמה חודשים אפילו יצא עם אחותי הגדולה.

"זה לא היה קל, אבל ואסילי הפעיל את כל הפרוטקציות שלו, וסידר לי עבודה בצוות הניקיון של האולם. הסכמתי לקרוע את התחת כל יום מהבוקר עד הערב, כמעט בלי הפסקה, העיקר שבמשחק האחרון של הערב אהיה חופשי, ואוכל לצפות ביוון ובגאליס. ואסילי אירגן לי מזרן בחדר של האבטחה, אוכל ושתייה קיבלתי מאחד המזנונאים - כנראה האדם היחיד בפיראוס שאוהד את אריס - וכך העברתי את האליפות. שנייה אחרי סיום משחק הגמר התפטרתי, ורצתי לחגוג עם כולם ברחוב. הביתה חזרתי רק אחרי עוד חמישה-שישה ימים, שאין לי שום זיכרון ברור מהם. טוב, היית שם. לך אני לא צריך לספר מה עבר עלינו, איך חגגנו ומי זה גאליס בשביל כל יוון, במיוחד עבור אוהדי אריס. אלוהים, נו".

השנים חלפו. גאליס עבר לפנתינאייקוס (קוסטה: "זו היתה מכה איומה. לאף אחד אחר זה לא היה עובר בשלום, אבל מי יכול להגיד לאלוהים איפה לשחק?"), אחר כך פרש. גם קוסטה פרש. מיוון. לפני אחת עשרה שנה התייאש מהמצב הכלכלי ועבר לאמריקה. אחרי חודשיים מצא עבודה כנהג מונית. בהתחלה לא ממש באופן רשמי וחוקי ("זה שלא תפסו אותי זה סתם מזל"). אחרי שנה וחצי, התברר שהצטיינותו בתפילות שוב עזרה. באחד הביקורים בכנסייה היוונית-אורתודוכסית באפר-איסט סייד, פגש את אלכסנדרה, בת של מהגרים מאתונה. שמונה חודשים אחר כך נישאו ("אבא שלה אוהד של אא"ק, אבל עם הזמן סלחתי לו על זה"), ואז כבר הגיע הגרין קארד. אחרי אריס הוא עדיין עוקב באהבה, אבל בלי גאליס זה כבר לא זה, מבחינתו.

נו, לפחות הגשמת את החלום האמריקאי, אני אומר לו, רגע לפני שאני יוצא את החום והלחות המטורפים שבחוץ. "לא לגמרי", אומר קוסטה, "החלום האמיתי שלי הוא להרוויח מספיק כסף כדי להיפטר מהמונית ולנוח קצת, או, לחילופין, לזכות להסיע בה פעם אחת את גאליס עצמו. וכשאני חושב על זה, אני ממש לא יודע לומר לך בוודאות מה עדיף".

shaharhermelin@gmail.com