נראו לאחרונה
 
 
מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99    מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יותר גדולה מישראל 79'?
מקדוניה תשחק היום על מדליית הארד נגד רוסיה, ובין אם תיקח או לא - לסר ש. הרמלין יש כמה וכמה (וכמה!) דברים לומר בעניין ההשוואה שעשה אלי סהר.
18/9/2011    
 

"צריך להוריד את הכובע בפני מקדוניה. ההישג שלהם באליפות הנוכחית הוא הסנסציה הגדולה ביותר מאז מדליית הכסף שלנו בטורינו". במלים אלו, פחות או יותר, התבטא לפני ימים אחדים הפרשן המכובד אלי סהר בערוץ הספורט. קודם כל, אין ספק שצריך להוריד את הכובע ואף להצדיע למקדונים. שנית, אני מאוד מעריך את סהר כאיש מקצוע וכפרשן, וההשוואה למקדוניה בהחלט שווה בדיקה.


מה עשו ועושים המקדונים בימים אלה - כולנו יודעים וזוכרים היטב. בין אם יגברו היום על רוסיה ויעלו על הפודיום, ובין אם יפסידו לה, מדובר בהישג פנטסטי בכל קנה מידה. שבעה ניצחונות כבר רשומים במאזנם, וגם אם ביניהם נכללים כאלה על פינלנד, בוסניה-הרצוגובינה וגיאורגיה, לא בדיוק מאריות היבשת, וגם כאלה על קרואטיה וסלובניה, המתמודדות העיקריות על תואר "הנבחרת שלעולם לא תמצה את פוטנציאל שלה עד תומו", אין בכך כדי לגרוע דבר מההישג.



ראוי להעלות על נס את ההצגה שלהם מול יוון, וכמובן את הסנסציה ברבע הגמר מול ליטא. כמו כן, נזכיר ונציין כי ארבעה מהניצחונות, כולל על ליטא, היו בהפרש של סל. ווינרים הם המקאלבים, לא נכחיש זאת כלל וכלל. שלושת ההפסדים שלהם היו מול מונטנגרו לאחר הארכה, במה שנראה כיום כמו תקלה, מול רוסייה בשנייה האחרונה ועקב שלשה בלתי הגיונית בעליל, ומול ספרד האדירה, שגם היא ירקה לא מעט דם עד שניצחה. בקיצור, כבוד ויקר מלוא הסל, תרתי משמע.


כעת, נחזור 32 שנה אחורה, ליורו 79'. להגיד שאני משוחד לגבי נבחרתנו בכלל, ולגבי זו של 79' בפרט, יהיה האנדרסטייטמנט של המילניום, אבל הבה ונעשה מאמץ לראות את מי ואת מה עברנו שם, על מנת לעמוד בסופו של יום על הדוכן מספר 2.


כמה מלים על מבנה הטורניר אז. לעומת 24 הנבחרות ביורו הנוכחי, בזה של 79' לקחו חלק תריסר בלבד. 12 הנבחרות חולקו לשלושה בתים בני ארבע קבוצות, כאשר בתום סיבוב אחד העפילו שתי הראשונות לבית הגמר, בעוד שתי האחרונות נשרו למשחקי הדירוג 12-7. כמו באליפות הנוכחית, גם כאן "גררו" עימן הקבוצות לשלב השני את תוצאת המשחק ביניהן מהבית המוקדם.



פתחנו את האליפות בניצחון נאה (78:86) על פולין, באותם ימים נבחרת טובה ועקשנית, שעשתה צרות לכל מי שעלה מולה. בשורות הפולנים כיכבו מייצ'יסלב מלינרסקי, דריוש זליג ויוג'ניוש קייבסקי, שבפעמים קודמות האכילו אותנו קש, אולם הפעם יכולנו להם. ברם אולם, שמחת הניצחון ארכה פחות מ-24 שעות. צרפת, עם הרווה דוביסון, אריק בניו, ז'אן-מישל סנגל וז'ק מונקלאר, ניצלה משחק הגנה חלש מאוד של כוחותינו וניצחה 83:92.


הפרק הבא בסיפור ידוע לכל, אבל איזה כיף לחזור ולספר אותו שוב. משחק מול יוגוסלביה האדירה, אלופת העולם, כאשר לכולם ברור שאין לנו סיכוי. מאחר שפולין ניצחה באותו ערב את צרפת, משמעות של הפסד ליוגוסלביה היתה ירידה לבית התחתון, ועוד עם הפסד לצרפתים. ברם אולם, קרה מה שקרה, ובאחת הסנסציות הגדולות בתולדות המשחקים, ניצחנו את יוגוסלביה 76:77 (סל ניצחון של מיקי, כמובן) ועלינו לבית העליון מהמקום הראשון, ועם ניצחון אחד ענק בכיס.


(דבר יו"ר הדירקטוריון: הנה לינק לכמה וכמה (וכמה!) דקות מהמשחק הזה מתוך כדורסלע-הפייסבוק, כפי שמסר קשבנו אורן דניאלי. המשך נא, סר ש.).


על מנת לסבר את העין והאוזן, ולהדגיש עוד יותר כמה גדול היה אותו ניצחון, יש צורך להציג את הסגל היוגוסלבי באותו טורניר: דראז'ן דליפאגיץ', דראגן קיצ'אנוביץ', מירזה דליבאשיץ', קרז'ימיר צ'וסיץ', זוראן סלאבניץ', רטקו ראדובנוביץ', פטאר וילפאן, ז'ליקו יארקוב, מיהוביל נאקיץ' וז'ארקו ואראיץ'. יחסית לאירופה של אותם ימים, הדומיננטיות שלהם היתה אמורה להיות בערך פי שלושה מזו של ספרד הנוכחית.



בבית הגמר הפסדנו תחילה 90:78 למארחים (עם דינו מנגין, רוברטו ברונמונטי, מרקו בונאמיקו, רנטו וילאלטה, רנצו וקיאטו ואחרים), אבל אז באו שני ניצחונות מופלאים ודרמטיים. זה התחיל עם 84:88 על ספרד הסופר-חזקה (ברבנדר, קורבלאן, סאן אפיפאניו, רויאן, פלורס, סנטיאנה, איטוריאגה, יורנטה ומרגאל), שבשלב המוקדם גברה גם על ברית המועצות. במשחק הבא, גברנו 93:94 אחרי הארכה על צ'כוסלובקיה המצוינת (בראבנץ, קרופילאק, פוספישיל, הראשקה, קוש וסקאלה), שבין השאר ניצחה את האיטלקים.


ההפסד במשחק האחרון, 92:71 לבריה"מ (בלוב, מישקין, אדשקו, טקצ'נקו, טראקאנוב, ירמין, חומיצ'וס, בלושטני והשחקן עם אחד השמות הכי מדליקים בתולדות הענף - אלז'אן ז'ארמוחמדוב), לא מנע העפלה לגמר, וזאת בזכות ניצחון של הסובייטים על איטליה. 98:76 היתה תוצאת הגמר, בו לא ממש הצלחנו לתת פייט, אבל זה כבר באמת היה שולי.



בקיצור, שמונה משחקים (לעומת 11 של המקדונים בליטא), ארבעה ניצחונות וארבעה הפסדים, אבל איזה ניצחונות ועל מי, ואיזו שורה תחתונה. חשוב מכך, קחו את מקדוניה - עם מקאלב, אנטיץ', סטויאנובסקי, אילייבסקי, צ'קובסקי, גצ'בסקי ודימצ'בסקי (לא זוכר שראיתי מישהו אחר נותן שם דקות משמעותיות) - והעמידו אותם מול ברקוביץ', ינאי, לייבוביץ', סילבר, קפלן, ארואסטי, מוסקוביץ', מנקין, שוורץ, חוזז, שרף ובן ארי בשיא יכולתם, ואני מוכן לשים לא מעט כסף שאין לי על כך שאנחנו לוקחים.


אז עם כל ההערכה, ויש, להישג הגדול של מקדוניה, לא נותר אלא לצטט את הגששים, שכבר ארבע שנים לפני טורינו, ידעו לבקש מה שרלוונטי גם לענייננו היום: "אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי".


shaharhermelin@gmail.com

 
 
שוטה הנבואה
 
 
אבל כבד
 
 
מי החבוב? ...
 
 
פעמיים אלוף אירופה עם מכבי ת"א, מדליסט כסף עם הנבחרת. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up