סר ש. שלומות ונצורות,

בתום גמר גביע צ'אנס, קראתי ושמעתי את התבטאויותיהם של אנשי מכבי תל אביב, בראשות דייויד בלאט, בנושא החבר סחור-סחור והעוול שלדבריהם גורמים לו השופטים מדי משחק. נדמה לי, על אף שאינני, כי כולם כאחד דיברו על כך ששורקים נגדו סתם ועל כל שטות. בלאט אפילו הצהיר, כי מעתה והלאה לא ישתף את סחור-סחור במשחקי ליגת קזינו, משום שהשופטים פשוט לא נותנים לו לשחק.

כאוהד ירושלים, האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שמדובר בהתבכיינות מכביסטית טיפוסית. אכן הגענו לימים טובים, בהם מכבי הם אלה שטוענים כי השיפוט בארץ מקפח אותם (סמי בכר ומאיר טפירו, אניוואן?). אבל אחרי שנפלתי במקרה על כמה דקות מהשידור החוזר של גמר גביע צ'אנס, ראיתי במו עיניי כי השריקות נגד סחור-סחור אכן ניתנות בקלילות יחסית וביד רחבה על ידי השופטים.

כשחשבתי על העניין קצת יותר לעומק, לא התקשיתי להיזכר בעוד כמה וכמה (וכמה!) שחקני פנים, שסבלו או עדיין סובלים מאותה תופעה: רדיסאב צ'ורצ'יץ' (לפני ואחרי הפיצה), בילי תומפסון, מריו "ביג-תחת" אוסטין, עידו קוז'יקרו, טונג'י אוואג'ובי, דמיטריוס אלכסנדר, קני וויליאמס, וגם יניב גרין, רוברט רות'בארט ואחרים. אצל כולם דומה שהעבירות הצטברו במהירות רבה יותר מאשר אצל גארדים, למשל.

כיו"ר ועדת השיפוט של כדורסלע-האתר, אשמח לדעת מה דעתך המלומדת בנושא. האם אכן מקופחים סחור-סחור והביג-מנים האחרים על ידי השופטים? או שמא, עקב רגליהם הכבדות יחסית לאלו של שחקני החוץ - הם שומרים פחות עם הרגליים והגוף ויותר עם הידיים? ואולי לא זו ולא זו? האם אתה עצמך, בימיך כשופט, שרקת בקלות רבה יותר נגד גבוהים? אתמהה ממושכות ונואשות ולחלוטין לא אבין זאת.

יואל

שאלה מצוינת, שמעסיקה רבים וטובים במשך שנים רבות. לא רק בישראל וביורוליג, אלא בכל הליגות האירופאיות המרכזיות ואף ב-NBA. התחושה הכללית, גם שלי, היא שהתשובה לשאלה האם שחקני פנים סובלים מעודף שריקות נגדם היא - כן. איך אמר פעם שאקיל האליל: "אני השחקן הראשון בהיסטוריה שלא שומר בכלל, ועדיין נקלע לבעיית עבירות".

בחלק מהמקרים, האשמה היא אכן בשחקנים עצמם. רגלים כבדות מדי, עודף פיזיות, נטייה לקפוץ לכל הטעייה ועוד פעולות שגוררות איתן שריקות מוצדקות. ברם אולם, במקרים רבים אחרים - לטעמי, רבים הרבה יותר ואף הרבה יותר מדי - נמצא שורש הבעיה אצל השופטים.

צפיתי בשבוע האחרון בכמה משחקים מהליגה הספרדית, ואף בדקות נבחרות (?) מגביע צ'אנס. גם כאן וגם כאן, נשרקו הרבה יותר מדי עבירות, חלקן הגדול בלי צורך ובלי קשר נראה לעין על מהלך המשחק. אגב, לא רק נגד גבוהים, אלא באופן כללי ובכל רחבי הפרקט.

עסקנו בכך בעבר יותר מפעם אחת, אולם עולם ממשיך במנהגו: מצד אחד, בכל קורס שופטים על פני הפלנטה מלמדים כי חייבים לתת למשחק לרוץ ולזרום, וכי אין שום סיבה לשרוק כאשר המגע הגופני לא פוגע בשטף האירועים, או מעמיד את השחקן השולט בכדור בעמדת נחיתות. מצד שני, כמעט בכל משחק לוקחים שופטים המון שריקות כאלו בדיוק.

הסיבה העיקרית, לעניות דעתי הלא קובעת, היא ששופטים רבים משתמשים בשריקות לעבירות כאמצעי לשלוט במשחק. "רק אל תתנו למשחק לברוח לכם" היא אחת האזהרות המרכזיות, הניתנות בכל קורס ובכל השתלמות שופטים. אז ישנם שופטים, המסוגלים לשלוט במשחק בזכות האוטוריטה, ההיגיון וההיצמדות דווקא לעיקרון המשחק השוטף, וישנם אחרים, ולמרבה הצער רבים יותר, הסוברים כי התעלמות ממגע גופני כלשהו היא מתכון בטוח לאסון ספורטיבי. התוצאה: המון-המון-המון שריקות, מצעד אינסופי של שחקנים אל קו העונשין ומשחקים שנמשכים לנצח.

במקרה של סוסוני יאור, או של סתם שחקנים גדולים במיוחד, הבעיה במקרים רבים היא כפולה: מצד אחד - שורקים נגדם המון בהגנה, כולל במצבים שלחלוטין לא מצדיקים זאת, כמו מאבקים לגיטימיים על תפיסת עמדה. מצד שני, לא שורקים מספיק לזכותם בהתקפה. למה? לא יודע. אולי, בתת המודע שלהם, נוטים שופטים מסוימים לחשוב שזו הדרך לאזן את היתרון הפיזי של הסוסונים. משהו בסגנון: "הוא כזה גדול וחזק, כך שהוא בטח יסתדר בעצמו".

זה כמובן לא קורה בכל משחק וכל הזמן, אבל זה קורה מספיק, כפי שנוכחת בעצמך וכפי שכולנו נאלצים לראות על בסיס קבוע. השורה התחתונה, היא עוול לאותם שחקנים. כתמיד, אין כמו שאקיל לבטא זאת: "יש שופטים, שכשזה מגיע אליי, חוזרים תוך שנייה לפסוק לפי חוקי השכונה, שכידוע לכולכם קובעים כי אם המגע לא מצריך ניתוח שלאחר המוות - זה לא פאול".

איך אני נהגתי בימיי כשופט? אני רוצה להאמין שתמיד השתדלתי לשרוק רק מה שראיתי, בלי קשר למיקום האירוע או לגודלם הפיזי של השחקנים המעורבים. אין לי ספק, כי לאורך השנים טעיתי פעמים רבות, אבל זה חלק מהעבודה. העדפה לגארדים או התנכלות שיטתית לסנטרים ופאוור-פורוורדים? ממש לא.

בקיצור, יש הרבה צדק בדבריך על קיפוח הביג-מנים, אבל לצערי לא נראה לי שדברים הולכים להשתנות בעתיד הנראה לעין. איך אמר פעם ווילט צ'מברליין, גם אם בהקשר מעט אחר: "בקרב בין דוד לגוליית, אף אחד לא בעד גוליית".

shaharhermelin@gmail.com