שלום,

לא, לא על מקל גל רוצה אני לדבר, ואף לא כדאי. ב"ערב הכדורסל של ישראל" הערב, במסגרת הכלל הידוע שעל זרים שלא-מבינים-עברית אפשר להסתלבט חופשי ועל ישראלים חס ושלום, מאיה רונן וארזשטיין התאוננו על הזרים חסרי הסנטימנטים של הליגה שלנו, שעוברים בעקבות הדולרים מקבוצה לקבוצה.

אז מעבר לכך שהתהייה סתומה היא (במקצוענים עסקינן, וגדלו בקליפורניה/פלורידה/וירג'יניה/ניו יורק ושלוחותיהן בשאר העמים, וכי למה שלנתניה ולראשל"צ תצא נפשם?), ברצוני להזכיר ואף לתזכר את התופעה המרשימה (וזה שאין כאן מרכאות לא אומר שלא צריך לשים) של נדידת הישראלים בין קבוצה לקבוצה.

כך למשל:

יהוא אורלנד: עונה 13 בליגה, בחלקן היה קפטן יעני, 9 קבוצות שונות.

ליאור ליפשיץ: 9 (או 8 וחצי) עונות בליגה הבכירה, ושחקן נשמה ייקרא לו, ובכל זאת נתניה היא לו קבוצתו השמינית.

יוני ניר: הגזמה של ממש. כולו בן 25, ומקפיד לעבור קבוצה בכל עונה. 8 עונות, 8 קבוצות שונות. לא כבוד.

ניב ברקוביץ': חברו של יוניר לנבחרות הצעירות וחובב נדודים כמוהו. עונה שמינית ושמונה קבוצות, קצתן בלאומית.

דרור חג'ג': כמדומני ש-11 עונות ליגת בכירה באמתחתו כולל זו הנוכחית, ו-8 קבוצות בהן עבר.

מאיר טפירו: מקרה הגיוני יחסית. אהוב הוא על כולם וכולם אוהבים אותו, עונה ח"י זו היא לו בליגה, ו-8 קבוצות עבר.

מורן רוט: עונה שמינית בליגת העל, 7 קבוצות. ב-3 עונות בליגה השנייה החליף . . . 3 גופיות.

שמוליק ברנר: לוחם גדול ואף איש מותק וגם משכיל, ברם אולם מדברים אנו בעונה 12 על במות הכדורסל הישראלי (לאומית ועלק), והבקעה היא קבוצתו השביעית במספר.

עודד שעשוע: 12 עונות מסתובב על הבמות, 7 קבוצות.

אורי קוקיה: אנשים עוד ישבעו שנולד בירושלים, ברם אולם פותח עונה עשירית בליגה הבכירה ו-6 קבוצות עבר.

רביב לימונד: יאאא אולוהייים, איזה משחק שנתן עם אשקלון נגד אשדוד. ובכל זאת, 8 עונות בליגה הישראלית ו-5 קבוצות עבר בן.

עד כאן, ולא עומד לי כוחי להזכיר ולתזכר נדידות של אחרים, טובים או פחות טובים וגם בינוניים. ומקווה שלא טעיתי בחישובים השונים, וגם כך או אחרת המסר מובן כמובן.

בקיצור, מאיה וארז והחבר'ה, קשטו את חבריכם לשפה ולתרבות בטרם תקשטו את הזרים.

נדב כהן

וואלאק מייל נאה ומעניין מאוד. אפשר בקלות להוסיף לחג'ג' עוד שתי תחנות באירופה בתוך שתי עונות אם אני זוכר נכון (לובן וא.א.ק אתונה, האין זאת?), ועוד תחנה אחת ועונה אחת למאירק'ה רב הרושם כשחקן נאנסי. ולא נתעלם משחקנים שכבר עמדו בשתי רגליים במקום אחד כמו ליאור חכמון, נניח, או תיישון (!) דניאל ומורן רוט, ששיחקו בחולון ועזבו אותה רק כדי לחזור אליה לא הרבה מאוד זמן אחר-כך.

כך או אחרת, אחרת או כך, רשימתך נאה בעיניי.

שלום,

מיד לאחר משחק הגמר בגביע צ'אנס בין חולון לבין מכבי ת"א עולה תחושת פספוס חוזרת מבחירת הרכזים לנבחרת ישראל בקיץ האחרון.

מורן רוט, ביום קליעה גרוע בלשון המעטה, מצליח להוביל את חולון בניהול המשחק, בקביעת הקצב, באופי והגנה על פארמר, למשחק צמוד מול מכבי ולא בפעם הראשונה. אז נכון שיוגב אתלטי יותר ומקל מבטיח יותר ממנו ( על ניסים אין מה לדבר בכלל - הוא פשוט לא רכז) אבל מורן רוט הוא כאן ועכשיו והוא בשיא שלו.

זאת תהיה החמצה ענקית לא לתת לו את המפתחות לשנה-שנתיים עד שמקל יבשיל. אין ספק שהוא הרכז המוביל בארץ היום ויחד עם הלפרין בעמדה 2 יכולים להוות קו מצוין לשנים הקרובות. מעניין מאוד מה חושבת הנשיאות בנושא.

כבוד הנשיא כבר ציין בסיכום הקמפיין האחרון, שאין רכז דומיננטי לנבחרת. נעימי אינו רכז, כמו גם בורשטיין. אני מחבב את ניסים באופן אישי, אבל הוא מסוג השחקנים שנבחרת צריכה להיות בנויה סביבם ולא להיות חלק מנבחרת. ניסים טוב בזה לרמות/ליגות בהן הוא משחק בלבד. זה לעולם לא יספיק לרמות בהן נבחרת ישראל שואפת להגיע ולהתחרות.

הלאה. יוגב אוחיון לא הוביל מעולם קבוצה על גבו. השנה המוצלחת בירושלים אכן היתה כזו אבל הוא עדיין אינו רכז דומיננטי במלוא מובן המילה. הוא מתקשה לשלוט בקצב המשחק, צד ימין שלו חלש מאוד התקפית כמו גם הקליעה מרחוק. והכי חשוב - הוא לחלוטין לא דמות כריזמטית או מובילה הגנתית או קבוצתית וזה קריטי לרכז. גם במכבי יהיה לו קשה מאוד להיות כזה, אולי זה עניין של אופי?

חביב הסיפרה המכהן הוא ההבטחה הגדולה של הכדורסל שלנו בעמדה מספר 1. השנה בגליל היתה דומיננטית התקפית, קבוצתית וגם מבחינת נוכחות ולקיחת אחריות התקפית. גם יכולת בהגנה יש ויש. ועדיין, חסרה המון בשלות בקבלת החלטות, ביציבות התקפית ולאורך עונה שלמה ומבחינה זאת העונה הקרובה באיטליה יכולה להיות מקפצה אמיתית בשבילו.

עם מה נותרנו? את זה כתבתי כבר קודם. חג שמייח.

איתי קדם

שמע, קודם כל נתחיל עם התגלית הלא ממש מרעישה, לפיה רוט הוא כנראה ביפיונר אמיתי במלוא שטחו, עומקו, נפחו ומהותו, שלא לדבר על נפשו. דברים אלו פורסמו רשמית בכדורסלע-הפייסבוק אתמול בזמן אמת ("חשדותינו התממשו: רשמית - מורן רוט הוא אכן ביפיונר. בעודו מחוץ למגרש אחרי זינוק בניסיון להציל כדור, נהדף לכיוונו החפץ העגול ורוט שיחרר וולה כשהוא עדיין שרוע על הרצפה, וחייך כאילו כבש שער. לא נאהב זאת").

וכעת לעניין. אני נוטה להסכים כמעט עם כל מלה שכתבת, ואולי אפילו עם כולן. כשרואים את רוט מציג כדורסל מצוין בדרך כלל, וסוחף אחריו קבוצה שלמה לניצחונות, מפתה לחשוב שהוא המזור לצרותינו. הוא נחוש, הוא נלהב, הוא מאוד רוצה והוא באמת מאוד התקדם לאורך השנים.

בסופו של דבר, הוא כן היה חלק מהסגל הרחב או הסופי של נבחרת ישראל בכמה וכמה (וכמה!) מהשנים האחרונות ובשום שלב לא תפס עמדה משמעותית. בהזדמנויות שקיבל פה ושם (ואפשר להתווכח אם אלו היו הזדמנויות אמיתיות ורציניות, או לא ממש) זכור לי שלא בלט במיוחד.

אז או שהמאמנים (צביקה שרף ואריק שיבק) טעו, או שמורן רוט - בדיוק כמו שכתבת על אפיק נסים – טוב עד רמה מסוימת וסגנון מסוים שבהם הוא משחק. כלומר, ליגת קזינו.

אני לא יודע לומר בוודאות אם המאמנים החמיצו את רוט, או שרוט לא הכי מתאים לרמות הגבוהות ביותר של כדורסל אירופי בינלאומי. בעונת 2008/09, זו שבה שיחק בהפועל ירושלים, הקבוצה שיחקה ביורוצ'אלנג'. הוא הגיע לשם כאלוף המדינה עם הפועל חולון וקיבל את עמדת הרכז הראשון לידיים. היו לו 7 משחקים, 27 דקות במשחק, 7 נקודות לערב, 2.7 אסיסטים ו-2.6 איבודים. המדד המשוקלל הממוצע שלו היה 4.1. נמוך. מקום שישי בקבוצה.

לא יודע אם הסטטל'ה שהיה נהוג באותו זמן במפעל האירופי הוא אותו אחד שבו משתמשים בליגת קזינו, אבל דבר אחד אני כן יודע: 4.1 כמדד משוקלל לא היה לו באף אחת מהעונות שלו מאז שהחל לשחק בליגת העל ב-2004/05 עם רמת השרון. בחמש העונות האחרונות הוא בערך בין 9 ל-15.

בעונה שלאחר מכן הוא כבר לא היה שם. זה לא חריג עבור רוט לעזוב אחרי עונה אחת מקום בו שיחק, אבל היתה לו הזדמנות להתבסס בקבוצה שמשחקת דרך קבע באירופה, ומתמודדת עם כוחות יותר רציניים ממה שהוא מכיר בליגת קזינו. זה לא הלך. כנראה ששם הוא נתקע ברמת התודעה הבינלאומית, או מבחינת אמון המאמנים בו. ואתה יודע מה, גם למזל יש חלק. להיות במקום הנכון בזמן הנכון עם המאמן הנכון לך. לא עבור כולם זה עובד.

קח את אוחיון, למשל, אתה יכול לאתר סיטואציה יותר נוחה כרגע מזו שהזדמנה לו? גם לא הביאו גארד נוסף, גם פפאלוקאס לא מתלבש, גם צריך להכשיר אותו להיות משופשף יותר למקרה שפארמר יעזוב בעוד חודש, גם מאמן שהחליט ללכת איתו. וכל זה קורה במכבי ת"א הגדולה. מי היה מאמין?

יש מעט שחקנים שהופכים בגיל 29 לשחקנים מרכזיים בנבחרת הלאומית שלהם, ובמיוחד כאשר קודם לכן היו בסביבה, אבל אף פעם לא מרכזיים. המצב, כפי שתואר, מעניין. אף רכז לא הצליח לבסס את עצמו, אבל הפעילות הבאה של הנבחרת רחוקה ועד אז מאוד יכול להיות שאוחיון, אם ימשיך לרוץ כל כך הרבה במכבי ת"א, יקבל לידיים את תפקיד הרכז הראשון בקביעות. בטח אם מקל ימשיך לקלוע שתי נקודות במשחק בטרוויזו.

הדברים נתונים לגמרי בידי המאמנים, ומצד שני - קח בחשבון - קרה, קורה ויקרה, שישנם שחקנים שיישארו לנצח שחקני ליגה טובים מאוד, ובמקביל גם שחקנים שלא הטביעו חותם במישור הבינלאומי. אני מנחש שמורן רוט, על אף הסחרחורת שהוא גורם לשומריו ולצופים, הוא כנראה כזה.

שלומות ונצורות בשלב זה.