ביום שאחרי ההצגה של רביב לימונד נגד מכבי אשדוד אני רוצה להודות לו. לא על מדד 42, לא על 24 נקודות ב-29 דקות, לא על 9 מ-9 לשתיים, גם לא על 8 ריבאונדים, 8 חטיפות ו-7 אסיסטים, וכל זה עם איבוד אחד, אם כי כל אחד מהם ראוי להערכה והוקרה.

אני רוצה להודות ללימונד על שבזכותו מחקתי טעות של הרבה מאוד שנים. זה התחיל במחשבה השגרתית של "נו, איזה שיר נזמרר לכבוד האירוע בפינתנו הנאה כרפאל שיר אחד ליום". זה נמשך בתשובה האוטומטית שעלתה אצלי בהרבה מאוד מקרים אחרים: the boy who came back של מארק אלמונד. אלא שבשיר של אלמנוד נעשה כבר שימוש וצריך לחפש משהו אחר.

איפשהו בשעות הקטנות של הלילה הזדמזם לפתע מעצמו one way ticket הקצבי מאי-אז בימים. שנים רבות מאוד, רבות עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ, הייתי משוכנע ש"בוני אם" שרו את השיר הזה. זה פשוט שיר שהם, יו נואו, הקצב, התקופה, הקולות. ולא היא.

מתברר שמדובר בשיר של eruption מ-1979.

ועכשיו זה אפילו עוד יותר טוב. גם להקת התפרצות, וגם "וואן וויי טיקט טו דה מון", יו נואו עד לירח הוא הגיע, לימונד, עם ההופעה הנדירה שלו. נדירה בכל קנה מידה, בטח לישראלי, ובטח לישראלי במחזור פתיחה ובקבוצה חדשה.

הנה הלהקה עם השיר המקפיץ.

וואלאק, זה לא בוני אם בכלל, אפילו מי שהעלה את העסק הזה ליוטיוב טעה.

תגלית מרעישה היא זו באיחור של עשרות שנים.

תודה, לימונד.