לראשונה מזה זמן רב מאוד, יצא לי לצפות בערב אחד בשני משחקי יורוליג. אמנם לא לגמרי במלואם, אבל שלושה רבעים ועוד קצת מכל משחק זה יפה מאוד, לעניות דעתי הלא קובעת. עד לרגע זה, לא לגמרי ברור איך קרה כדבר הזה, ועוד בעיצומה של התקופה הכי לחוצה בעבודה, אבל עובדה שקרה, וטוב שכך. אחרי תקופה לא מבוטלת, במהלכה חשתי יותר מפעם אחת כי התשוקה לכדורסל אינה בדיוק מה שהיתה, בא לו ערב כזה ומוסיף קיסמים למדורה.

בעצם, למה לא ברור איך זה קרה? כשאני חושב על זה, הדבר ברור לחלוטין: ראשית, הקבוצה האמריקאית עימה עשיתי את יום חמישי, אי שם בנגב, ביקשה לקצר את התכנית. אי לכך ובהתאם לזאת, חזרתי הביתה כשעה וחצי מוקדם מהמתוכנן. שנית, נסיכה א', בין פעילויותיה הרבות, לקחה לאחרונה חלק בפרויקט הראוי "ילדים מציירים שלום", וממש באותו ערב הוזמנה לטקס חלוקת תעודות הוקרה בנושא. שלישית, המלכה-האם התלוותה לנסיכה א', בעוד אני נותרתי מאחור עם נסיכה ב', שעקב עייפות נרדמה כבר בשמונה וכמה דקות. כתוצאה מכל אלה, היחידים בבית במצב ערנות נותרנו אני והטלוויזיה.

הצטרפתי לאפס אנדולו נגד מכבי באמצע הרבע הראשון. בניגוד למה ששמעתי וקראתי בהרבה מקומות, אני די נהניתי מהמשחק. נכון, כולנו כבר ראינו משחקים טובים יותר ומבולגנים פחות, אולם דווקא מלחמות חפירות שכאלו, וניצחונות שמושגים בשיטת ה'דם, יזע ודמעות' - עוברים אצלי לפעמים לא פחות טוב מערבי שואו-טיים למיניהם. לא תמיד, אבל לפעמים. כמו הפעם.

שני דברים נוספים בקשר למשחק הזה. נתחיל מכך שהמשטרה הטורקית מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחרי דושקו סבאנוביץ', ארסן איליאסובה, קרם טונצ'רי וסינאן גולר. לא ברור לי מי היו האנשים שעל גב חולצותיהם התנוססו השמות הנ"ל ביום חמישי, אבל ודאי שלא מדובר באורגינלים. כן, בהחלט - קרדיט גדול לדייויד בלאט ולהגנה של מכבי, אבל לא זכור לי שראיתי כל כך הרבה שחקנים טובים לא ממצים אפילו 30 אחוז ממה שהם יכולים וצריכים. 7 מ-32 לארבעתם יחד? 1 מ-13 מהשלוש?

בכלל, מה זו ההשתוללות הזו של אפס מחוץ לקשת, הברדק האטומי כמעט בכל התקפה וחוסר התגובה המוחלט של סאריג'ה לכל מהלך של בלאט? נורא ואיום. לא פחות. נכון שאנחנו עדיין בשלב מוקדם של העונה, ותמיד ניתן לתלות תקוות בהתחברות עתידית של השחקנים, בהסתגלות לפילוסופיה של המאמן וכן הלאה, אבל נכון לרגע זה זה נראה רע מאוד.

לעומת זאת, ובלי שום קשר לתוצאת המשחק. השיפוט היה לדוגמה ולמופת. את פוקל הסלובני וקורומילאס היווני אני מכיר. ברוברט לוטרמוזר הגרמני נתקלתי, כמדומני, פעם ראשונה. שלושתם העבירו ערב שלם בשקט, בלי שום הצגות ופוזות, וככל שהצלחתי לראות ממקום מושבי על הכורסה - ללא שום טעות משמעותית. כמובן שהיו פיספוסים קטנים. תמיד יש. אבל באופן כללי, ודאי וודאי שיחסית לשיפוט במשחקי יורוליג אחרים - שאפו.

דקות בודדות אחרי סיום המשחק באיסטנבול, פלוס כמה דקות של שמיעת חוויותיהן של המלכה-האם ונסיכה א' ששבו מהטקס (לא היה משהו, תודה ששאלתם), הצטרפתי לפנאתינייקוס מול צסק"א. אם סיימנו את ההתייחסות לאפס מול מכבי עם צל"ש לשופטים, כאן יש לי רק שתי מלים לומר בנושא: לואיג'י למוניקה. אפשר להתקדם? אפשר, ואפילו רצוי.

קהל: איזו הצגה של האוהדים ב'אואקה'. שיעור מאלף ומעלף לכל קהל אוהדים באשר הוא איך צריך להיראות ולהישמע אולם ביתי. מדהים. אין הגדרה אחרת. לעולם לא יצליחו לשכנע אותי שהמשטרה המקומית והאחראים מצליחים לאכוף שם את החוק האוסר לעשן באולם, אבל כשהתוצאה הסופית היא כזו - למי אכפת.

המשחק עצמו? פלייאוף לכל דבר ועניין. היה יכול להיגמר הפוך באותה קלות, אבל למי אכפת. אם לתמצת למינימום, נהניתי מאוד. אם להרחיב מעט יותר, הרי שאצל פאו - ניק קאלאתיס הופך להיות אחד הפייבוריטים שלי באירופה, סאטו משחק הרבה יותר מדי, שאראס פחות מדי, צרצריס לא מנוצל בכלל ודיאמנטידיס הוא דיאמנטידיס - אחד שעושה ב-20 דקות מה ששחקנים אחרים לא מצליחים לעשות בשלושה משחקים מלאים.

בצסק"א - קירילנקו הוא נכס גם כשלא הולך לו בהתקפה, חריאפה כנ"ל, שבד נהדר, שישקאוסקאס אליל גם בגיל 33, וורונצ'ביץ' עוד יעשה דברים גדולים, פונקרשוב נמחק בינתיים, בעוד קרסטיץ' ותיאודושיץ' הם אכזבה, כמובן. לא חשבתי אחרת.

סיכומו של דבר, ערב לא צפוי מבחינת אורכו, גם לא בדיוק מבחינת התוצאות, אבל חיובי כמעט מכל בחינה אפשרית. האם יחזרו ערבים כאלה בעתיד הנראה לעין? לא נכחיש זאת, אולם למרבה הצער - בשלב זה גם לא נוכל לאשר.

shaharhermelin@gmail.com