שלישי בערב

מסיע את איתי סלע הפלאי לאימון, 35 דקות בגלל פקקי תנועה במקום 15 דקות בזמנים נוחים יותר. מוריד אותו ליד האולם, קובע להגיע שעתיים אחר כך. לחזור הביתה אין טעם, בעיקר כי צריך לשוב ולאסוף את הפלאי. מתלבט: לשבת עם החבר הקרוב, הלפ-טופ, בבית קפה, או לשבת בבית קפה עם חבר ובלי לפ-טופ.

עצלות, כבדות, עייפות.

מהלפ-טופ יש לי מספיק בשבועות האחרונים. נלך על החבר. יושבים, מדברים, פותחים שולחן, ופתאום טלפון.

על הקו לי נוף, מפיקה ב-ONE. "מה אתה עושה מחר בערב?", היא שואלת. "שום דבר מיוחד", אני עונה לה, לא מסגיר עדיין את הלילה-במלון-שלי-עם-רעיית-הנשיא במסגרת צ'ופר שקיבלה ממקום העבודה שלה לצד שמונה זוגות אחרים.

נשמע נחמד, מתאים, לילה של שקט לשם שינוי עם ארוחה טובה במסעדה רחוק מהילדים ומדירת הסבתא.

"הרי אמרת לי שאתם סוגרים עם טל נתן לחצאי גמר התיכוניים לבנות", אני ממשיך, "ושלא משדרים בסופו של דבר את ג"ג בבלקנית ואני חופשי".

"אז זהו", היא עונה, "משדרים בסוף, יש ניידת שידור".

"אוקיי, אני אגיע", אני מודיע לה וחושב מיד על רעיית הנשיא ועל אותם גברים בין הקולגות שלה לעבודה שבנו על שיחת כדורסל איתי, כדי להתרענן מהאפור-אפור הזה של היומיום בחברות הביטוח הגדולות. ככה זה תמיד כשאני מגיע למקומות מהסוג הזה. רואה החשבון, עורך הדין, הבנקאי, איש השיווק, ההייטקיסט, איש האלומיניום - כולם רוצים לשמוע ממני על ההוא ועל זה. בעיקר מכבי ת"א, יו נואו. לצאת קצת מהאפור-האפור שלהם. הם בטוחים (כנראה שבצדק) שהאפור-אפור של השכן ירוק יותר.

מודיע לרעיית על שינוי בתוכניות.

היא מאוכזבת, אבל אין לה זמן לדבר. "תומר שבר הרגע שש ביצים, לא יכולה לדבר עכשיו. עשית לי בלאגן עם זה אבל סע למשחק, יהיו לנו הזדמנויות אחרות. אני מודיעה לגלית ומבקשת שתבוא איתי במקומך".

סוגרים שולחן, החבר ואני. נוסע להחזיר את איתי. בלאגן, גם גן נר וגם חיפה למחרת עם חצאי גמר הבנים בליגת התיכונים, וגם הלך הלילה במלון. פיייי קיבינימט? לא יודע, לא בטוח.

רביעי אחר הצהריים, ערב

נוסע לגן נר עם השדר, שדר הקווים ועורך השידור. זו פעם שלישית בגן נר בתוך מספר שבועות. מי היה מאמין. אני? גן נר? שלוש פעמים תוך כמה-זה, חודש וחצי? מימיי לא גיליתי חריצות כזו.

מגיעים לאולם, מתיישבים בעמדת השידור בטבעיות כאילו היינו שם מאז ומעולם. יריבה מקדונית די חלשה ממול. יבזורי מפגיז שלשות ברבע הראשון, קורטני פלס לוקח פיקוד ברבע השלישי, יאן מרטין מתקן את המשחק הבינוני מדי שלו ברבע האחרון. וצ'ייסון אלן? לא לוקח את ההזדמנות.

עמית גל מראה לי מכתב שכתב על ההצלחה של הפועל קרית שמונה בענף הביפ, הקשר האישי שלו למועדון ועל גליל עליון בכלל. "מכיר את הפינה הזו בחדשות הספורט 'ארבע דעות בארבע דקות'? משדרים את זה מחר", הוא אומר בגאווה, "אבל פתאום הם הודיעו לי שהם חותכים לי את הטקסט ומורידים כמה קטעים. בוא תקרא. אולי תשימו את המכתב בגרסה המלאה אצלכם?".

אני קורא את הגרסה המלאה. אמנם בעיקר ביפ אבל כתב יפה, לא נכחיש זאת.

נגמר, חוזרים הביתה מאוחר. מעביר ידיעה על תוצאות היורוליג של הלילה, מעביר קידום למשחקי מחר כדי להיפטר מזה כל עוד יש אנרגיות אחרונות. מה נשאר? הכתבה השבועית לקראת המשחק של מכבי ת"א נגד הטורקים. מאוחר מדי, עייף. אין ברירה, זה יידחה למחר ויבוצע תחת לחץ של זמן.

רעיית במלון. צריך לקחת אחריות מלאה על הילדים. להעיר, לדרבן, לדחוף, לזרז. חייבים להגיע לבית הספר בשמונה. בית הספר ברמת גן, אנחנו בהדר יוסף אצל הסבתא. מרדף יומיומי נגד השעון. מרדפים זה נחמד, בתנאי שהם מסתיימים מתישהו. אנחנו פה כבר למעלה מחודש וחצי.

לילה בין רביעי לחמישי

חצות וחצי, אולי רבע לאחת. הולך לישון. הראש לא רגוע, העול הזה סביב הילדים לא נותן מנוח. מתי אספיק להעביר כתבה, אם יוצאים בשבע וחצי בבוקר, חוזר לקראת תשע אחרי סיוט הבוקר בדרכים ובעשר יוצאת ההסעה לחיפה? מה עם מקלחת, איזה משהו לחטוף לאכול, עיון קצר בעיתון, אולי עשר דקות של מנוחה? למה תמיד לחוץ כל כך? הראש עובד, הראש לא נרגע. לא מצליח להירדם. והשעון מתקתק לקראת בוקר. אור ראשון בחוץ. או שנדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

כשרעיית כאן דברים רגועים יותר, יש על מי לסמוך. אנחנו גוף אחד, עובדים יחד. הראש מכבה את עצמו.

אבל היא לא פה הלילה.

ליל עינויים. באמת. לא נרדם. בחמש בבוקר מגיע תומרינגו. "איפה אימא? עשיתי פיפי", הוא אומר כמעט מתוך שינה כשהוא מתייצב בפתח החדר (יום יבוא והוא יקרא את זה, ודאי יכעס – סלח לי חבוב, אהבתיך אהבת נפש, בסך הכל משתף את העם בסיפור מעללינו).

ידעתי שהוא יבוא. בחיי שידעתי. זה הרי חייב לקרות דווקא הלילה, כן? מחליף לו פיג'מה, שוטף אותו, מכניס אותו למיטה לידי. הוא נרדם. אני ממשיך לנסות ולא הולך. מתחיל להשלים, לוותר. לילה בלי שינה, ויש לי נסיעה לחיפה ושני משחקים לשדר.

אהה, וכתבה אחת לכתוב עוד לפני כן. פיייי קיבינימט, והפעם על באמת. לא בערך.

חמישי בבוקר

הסבתא יוצאת לטיול גמלאים, קמה מוקדם. עוזרת לי מאוד, מכינה סנדביצ'ים. תומרינגו עלי. לחץ, מהר, מהר, אסור לאחר. באופן מוזר, אני לא עייף. זה בטח יבוא אחר כך בבום. מסיע את השלושה לרמת גן וחוזר. סיפור של שעה ורבע בערך. הלוך זה בסדר, חזור זו מכה-מכה. הסבתא כבר נסעה. יש לי פחות משעה להכל.

יושב לכתוב משהו על מכבי ת"א ואנאדולו אפס. שולח מייל. לא להאמין, זה מאחורי סוף-סוף. מקלחת. טלפון פה, טלפון שם, קפה לא הספקתי. מצטייד בשתי חפיסות מנטוס לדרך. יום ארוך.

נוסעים, נוסעים, נוסעים, מגיעים.

חמישי בצהריים

מדבר קצת עם רוני קאן והעוזר שלו אמיר פטל, המאמנים של "היובל" הרצליה. קבוצה טובה. מרגיש שהם יעלו לגמר, אבל במהלך השידור משנה פתאום דעה והולך על "רוטברג". הפערים בין הקבוצות קטנים. "רוטברג" התקפיים, מהירים, אתלטים ומוכשרים, מנסים ליצור תזזית. היובל ממושמעים, הגנתיים יותר, מסתמכים על המון שלשות ויש להם שחקן אחד בולט מעל כולם – רועי איילון.

מהפכים, קצב, טעויות היסטריות בלי סוף לקראת הסיום. "רוטברג" סוגרים פער גדול, עולים ליתרון ומפספסים הזדמנות לנצח בארבעים דקות עם מהפך גדול, רק כדי להפסיד את המשחק בהארכה ולראות איך כל המאמץ הרב שהשקיעו יורד לטמיון. גיא גיל שהיה אמור להיות התשובה של "רוטברג" לרועי איילון לא מצליח להשפיע. איילון מסיים עם 23 נקודות ו-15 ריבאונדים, ומקבל יד חופשית לגמרי מרוני קאן לעשות כמעט כל דבר במגרש.

בהארכה "רוטברג" לא קולעת אף נקודה יותר מדי זמן ורק ממש לקראת הסיום מוסיפה כמה נקודות גארבג'.
משחק ארוך-ארוך. רק עכשיו אני מבין עד כמה אני עייף. המשחק הבא הוא "עמק החולה" גליל עליון נגד "הריאלי" חיפה והוא כבר עובר מבעד למסך בעיניים, מין מבט מצועף. עייפות ניכרת.

גם השדר, מאור דייטש, ששידר יום קודם לכן שני משחקי בנות באותו אולם ממש וביום שני משחק בליגת הנשים, סוגר חמישה משחקים בשבוע. "בסוף אתה עוד תהיה ניב רסקין של וואן", אני אומר לו. "בעצם, אפילו רסקין לא משדר חמישה משחקים בשבוע".

למזלנו, אם אפשר להגדיר את זה ככה, האולם מלא בתלמידים רועשים ועל הדרך בונוס מצית חיים: מאיר קמינסקי ואסף אוברלנדר נכנסו לעימות שנראה כאילו לא יושב טוב על הליגה הזו, אבל מעיר אותנו בעמדת השידור. טכנית פה, טכנית שם, חילופי דברים, העסק לא רגוע. בסופו של דבר קמינסקי מורחק, המשחק מתחמם, הסנטר אדם חשאן מ"הריאלי" חיפה יוצא בחמש עבירות והמשחק נוזל לה מהידיים. עמק החולה טובה יותר, חבורה של פייטרים חלופיים זה לזה, והיא גם הפייבוריטית שלי לזכייה בגמר במלחה שיתקיים ב-4 בינואר.

חמישי בלילה

האמת היא שאין לי כוח למכבי ת"א. המשחקים ביורוליג מתחילים מאוחר מאוד, אני עייף גם ככה, והדבר האחרון שבא לי עכשיו הוא משחק אפור. אבל בתחושה – שהתחזקה על ידי ההימור של שוטה הנבואה – אני יודע שמכבי ת"א הולכים לנצח ב-15-10 הפרש. זה פשוט ברור לי.

למה? כי זה צריך לקרות. זו נקודה בציר הזמן של העונה, שבה הקבוצה אמורה לקום על הרגליים מהמכות האחרונות והיא אכן קמה מול הקהל הביתי ובזכות המחויבות. מה זה קמה, מתנערת מכל מה שקרה. נגמר 39 הפרש. לזה לא ציפיתי, אבל אני גם לא מתלהב מדי. בסדר, ניצחו, יופי. ובכל זאת, הייתי מקצר את שלב הבתים מ-10 ל-6 משחקים בכיף, ואת השלב הבא מ-6 ל-4 משחקים. שלא לדבר על האדריאטית בשבתות. ממנה מזמן התייאשתי, לפחות ברמה העקרונית.

סוף יום, סוף שבוע. עוד שבוע ארוך מאוד וקשה בבית של סבתא נועה בהדר יוסף מגיע לסיומו, כשהשיפוץ בלשכה ברמת גן עדיין נמשך, ממושך ומתמשך, וזה רחוק מנוחות, נינוחות ונוחיות. המוטו שהוא נר לרגלינו.

ולא רואים את הסוף.

והנה, מפה לשם זה שוב אחת בלילה.

לילה טוב, בוקר טוב, וכבר ששי, אם נחיה. רק משק כנפי שבת המלכה ינחית פה שקט, כנראה.

אבל שישי בבוקר-צהריים זה סידורים, מטלות, ילדים, הסעות, עוד כתבה והפעם זו שאחרי המשחק.

לא נותנים לישון בבית הזה, לא נותנים.