קצת לפני שחזרנו ארצה, הלכנו להופעה ב"רדיו סיטי מיוזיק הול" בניו יורק, אחד מאולמות המופעים המפורסמים בעולם. המקום מדהים, וההופעה היתה מצוינת (לפחות אם לשפוט על פי הרגעים בהם הצלחתי להישאר ער), אבל החלק המעניין ביותר של האירוע התרחש בכלל הרבה לפני שהוא התחיל. מחוץ לאולם.

בהמלצת קרובי משפחה, שכבר ביקרו במקום פעמים רבות, הגענו לרדיו סיטי כשעה ורבע לפני תחילת ההופעה, וזאת למרות שהיו לנו כיסאות שמורים, ואפילו במקום מצוין באולם. ככה זה שם, תמיד מגיעים מוקדם. יש יותר זמן להסתובב ולהתרשם מהקומפלקס הבאמת יפהפה, ומה שיותר חשוב מבחינת המארגנים - יש יותר זמן לקנות אוכל, שתייה, מרצ'נדייזינג ואפילו להצטלם עם סנטה קלאוס ב"מחיר מציאה" של 20 דולר לתמונה.

אז הגענו מוקדם, והצטרפנו לתור שכבר השתרך מול הדלתות. עוד לפני שסיימנו להתפלא כמה מוזרים הם האמריקנים (מאות אנשים בתור, אף אחד לא דוחף, אף אחד לא צועק או מדבר בקול רם בנייד, ובאופן חסר תקדים גם לא תמצאו אף אחד שחייב להגיע לראש התור אך ורק כי יש לו שאלה) - קלטתי כי שני הגברים שלפניי עסוקים בנושא שעם כל הכבוד להופעה, עניין אותי הרבה יותר: עונת ה-NBA בכלל, וסיכויי הניו יורק ניקס בפרט.

עכשיו ככה, אני בטוח שזה לא ייחודי לאוהדי הניקס, אבל לעניות דעתי הלא קובעת אצלם זה בולט במיוחד: לא משנה מה, מי, מתי ובאיזה אופן - היחס שלהם לקבוצה הוא שחור או לבן: או שהם משוכנעים מעל לכל ספק שהקבוצה לא מסוגלת לנצח אפילו אם היריבה תיתקע בדרך ולא תגיע לאולם, או שהם בטוחים שהשאלה היחידה שנשארה פתוחה היא מי תפסיד לניקס בסדרת הגמר.

השניים שעמדו לפניי, שייכים לסוג השני. במשך דקות ארוכות הקשבתי להם מרוממים, מהללים, מפארים ומקלסים את הניקס ("אלופי 2012 וחבל לכל האחרים על הזמן"), ובו בזמן מגמדים עד עפר את כל הקבוצות האחרות. זה היה כל כך בוטה, עד שבשלב מסוים החלטתי להשתלב בשיחה, בניסיון להבין האם מדובר בניתוח רציני של תמונת המצב בליגה, לפחות כפי שהם רואים אותה, או שמא, כפי שנראה לי ממבט ראשון, באהדה עיוורת, תרתי משמע. מכאן ואילך, לא נגענו.

תסבירו לי בבקשה מאיפה האופטימיות המתפרצת הזו? הניקס אלופים? כאילו, הלו?

קאם און מֶן, תראה איזו קבוצה בנינו. הרכש הכי טוב שהניקס עשו מזה עשרים שנה לפחות. ראית את מי הבאנו, ראית?

את מי?

טייסון צ'נדלר!

שחקן של שמונה-תשע נקודות, שמונה-תשעה ריבאונדים והרבה יותר מדי חורים בהגנה. זה מי שיביא לכם אליפות?

ברור שלא רק הוא. גם מייק ביבי ובארון דייויס אצלנו.

ביבי כמעט בן 34, ומאז העונה הראשונה שלו באטלנטה הוא לא בדיוק פוגע. אם הוא כבר נותן משחק טוב, באים אחר כך ארבעה-חמישה שהוא מביא הרבה יותר נזק מתועלת. לא חושב שהוא עולה במשהו על צ'ונסי בילאפס. דייויס אכן שחקן טוב מאוד ביסודו, אבל גם הוא כבר בן 33, ובינינו - מה הסיכוי שהוא יצליח לסחוב יותר מעשרה משחקים רצוף בלי להיפצע?

אל תדאג, אצלנו כולם יהיו בסדר גמור, וישחקו מתי שצריך וכמה שצריך. אל תשכח את מלו ואמרה, ששווים כל אחד 25-20 נקודות למשחק. יש לנו גם את פילדס המצוין, טוני דאגלס, ורנאלדו בלקמן. הבאנו גם רוקי'ז מצוינים כמו אימן שמפרט מג'ורג'יה-טק וג'וש הרלסון מקנטקי, שעוד יהיה סנטר מאוד משמעותי בליגה. בקיצור, קבוצה אדירה יש לנו. אדירה, מֶן.

אתם יודעים מה? אני הולך איתכם. נניח שכולם יהיו בריאים וחזקים, עד 120. נניח שכל מי שמצוין בעיניכם יהיה לכל הפחות טוב פלוס, ונניח גם שכרמלו ימסור פעם בשבע התקפות. לא נראה לכם שגם לקבוצות אחרות במזרח, ובליגה בכלל, יהיה מה למכור?

כמו מי?

מיאמי.

נו וויי. רובצת עליהם "קללת לברון". גם אם הם מביאים עכשיו את קובי, הווארד, דריק רוז ומי שאתה לא רוצה הם לא לוקחים.

דאלאס?

הברק לא מכה באותו מקום פעמיים. גם לא עם חיזוק של למאר אודום.

לייקרס?

אל תצחיק אותנו. קובי מעבר לשיא, עשו את טעות חייהם שוויתרו על אודום, ובלי פיל ג'קסון הם לא מגיעים אפילו לחצי גמר המערב.

מה עם הקליפרס? בלייק גריפין וכריס פול יחד.

עוד לא מספיק טובים. מקסימום חצי גמר אזורי.

שיקאגו?

הגיהנום יקפא שלוש פעמים לפני שהם ייקחו.

סלטיקס?

מקסימום ייקחו את אליפות מסצ'וסטס לבתי גיל הזהב.

סן אנטוניו?

אר יו סיריוס?

אוקלהומה?

דוראנט, ווסטברוק וקנדריק פרקינס זה לא מספיק.

בשלב הזה, כאשר דלתות האולם נפתחו והקהל התחיל לנוע פנימה, התקשרתי לחברי הטוב לואיס, אוהד הניקס ועורך הדין (בסדר הזה), על מנת שיעשה סדר ויכניס קצת היגיון בראשיהם של השניים, לפני שהם נעלמים בהמון. "אתה תופס אותי בזמן לא טוב", הוא אמר, "מינו אותי כחבר בצוות שמתכנן את חגיגות האליפות בקיץ הבא, ויש לנו מלא עבודה".

shaharhermelin@gmail.com