הימים ימי פטריק יואינג, מרק ג'קסון, ג'רלד ווילקינס, ביל קרטרייט וג'וני ניומן מצד הניקס, מול בירד, מקהייל, פאריש, איינג' ודי.ג'יי מצד הירוקים-לבנים. אכן, ששון ושמחה במדיסון סקוור גארדן, המלא עד אפס מקום. בהתקפה הראשונה במשחק ביצע הציפור מוּב אופייני, ושם באלגנטיות את הכדור בטבעת הניקסית. לא חלפו כמה מיקרו-שניות, וכתובית סטטיסטיקה כבר קיפצצה לה בעליזות לכל רוחב המרקע: "בוסטון סלטיקס", נרשם שם ברצינות תהומית, "ניצחו עד היום שבעים-ומשהו אחוז מהמשחקים בהם קלעו את הסל הראשון".

כמה וכמה תהיות חלפו בו זמנית בראשי לאור פיסת המידע הדרמטית שנחתה עליו: 1. מי, לעזאזל, טרח לבדוק ולמנות את הנתון האיזוטרי הזה? 2. האם באמת הוא רואה קשר הגיוני בין הנקודות הראשונות לתוצאה הסופית, לפחות ברמה כזו המצדיקה את העלאת הכתובית? 3. מתי כבר יבוא מישהו ויגיד "היי, סטטיסטיקה זה נחמד, ולא מעט פעמים שימושי, אבל - דחילאק!!". הסלטיקס, מיותר כמעט לומר, הפסידו באותו משחק.

כאמור, שני עשורים לערך חלפו מאז אותו יום, ובניגוד למה שקורה במוביל הארצי - הולך אשד הנתונים וגובר, מוצא לו נתיבים חדשים לפרוץ ומציף כל חלקה טובה ופחות טובה. גם כאן, באתר מפואר זה ממש, מנהל יו"ר הדירקטוריון ביד רמה את "סטטל'ה", המדור המספק לכם מידע עשיר, ומן הסתם בעל ערך כלשהו. השאלה היא איפה הגבול, ועוד לפני כן - האם צריך בכלל להיות גבול?

נדמה לי, כי לא יימצא מי שיחלוק על חשיבותם של נתונים לא מעטים ברמה האישית והקבוצתית כאחד - ממוצעים או סך-הכל של נקודות, ריבאונדים, אסיסטים, אחוזי קליעה, איבודים, הבדלים בין משחקי בית וחוץ, בין רבע ראשון לרבע רביעי וכו'. אבל יותר מדי פעמים הופכת הסטטיסטיקה, במיוחד בעיני התקשורת, לעניין המרכזי, במקום השחקנים או המשחק. או אז, נקבל מצד אחד נתונים על גבול הביזאר (במו עיניי ראיתי במהלך שידור פוטבול כתובית, המבשרת כי מאזנו לאורך הקריירה של אחד הקווטרבקים הוא ככה-וככה כשמהירות הרוח באיצטדיון היא מעל ככה-וככה מייל לשעה), ומצד שני, נוכל ליהנות מאין ספור דוגמאות של התנפצות גלי הסטטיסטיקה אל סלעי המציאות המשוננים.

בואו נתחיל בזה ש"הסטטיסטיקה לא משקרת" הוא אחד המשפטים האוויליים ביותר שנאמרו אי פעם. למשל, אם אתם יושבים על כסא, כשרגל אחת יחפה שקועה בדלי קרח ואחותה בדלי מלא במים רותחים - בממוצע אתם מרגישים מצוין... אבל במישור הפרקטי, החזיקו פעם לידכם בזמן משחק כמה מהמספרים בהם הולעטתם לקראתו או במהלכו. לא משנה מה: כמה קולע זה, כמה מוסר ההוא, ולאור זאת - מה מומלץ לכל קבוצה לנהוג בהגנה או בהתקפה. ככל שיתקדם השעון, עמתו את התורה מסיני הזו עם המציאות. נסו ותיהנו.

כבר בשנות ה-70, ולמרות שהסטטיסטיקה באירופה היתה די בחיתוליה, קיבלנו כמה טעימות מחוק מרפי. שתי דוגמאות בולטות היו פיירלואיג'י מרזוראטי, הרכז האליל מקאנטו, ורפאל רויאן, הסנטר-פורוורד המזוקן והמפחיד של ריאל מדריד. לא חשוב איזה ממוצעים היו להם, מול מכבי הם תמיד קלעו, קטפו, מסרו וחטפו פי שניים. כל שנה סיפרו לנו כמה הם בנסיגה, רק כדי לראות אותם משביחים כיין. בכיוון ההפוך, נהגו המספרים של כמה מכוכבי מכבי לצנוח לתהום, בדיוק בימים ובשעות בהם נדרשו יותר מכל לעמוד במבחן הנתונים והתוצאה.

מאז ועד היום הלכו הקטגוריות הסטטיסטיות והתרבו כארנבים, עד שכיום יכול כל אחד לדעת מה ההסתברות שלניקולה וויצ'יץ', למשל, יהיה יום קליעה טוב במשחק הראשון-מבין-שניים-באותו-שבוע, באולם שבו 5,000 צופים לפחות, ביום אי-זוגי ונגד כיוון השעון. לטעמי, עד נקודה מסוימת זה חביב, מעבר לה - זה פשוט מנג'ס. סטטיסטית, לפחות 12.3 אחוז מכם מסכימים איתי, ומאחר שזה עולה על אחוזי הקליעה של נבחרת ישראל בקמפיין האחרון - דייני.