ב-8-24 לזכות הפועל חולון עמוק בתוך הרבע הראשון ניב רסקין שיחרר "מה זה?" בטונים השמורים אצלו לרגעים דרמטיים במיוחד. הבטתי גם אני במשחק, כולל בקושי הניכר של מכבי ת"א לעצור איזושהי התקפה של חולון עד לרגע זה, ובקלות שבה השחילו שחקניו של רו"ח ד. שמיר סל אחר סל, במיוחד טזמין ניטשה. הפילוסוף.

אבל להבדיל מהדרמה בקולו של רסקין, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהאירועים במגרש לא הפתיעו עד כדי כך.

"מה זה?" – הרי ברור מה זה: קבוצה ביתית אחת מתכוננת שבוע שלם למשחק ספציפי עם אתגר גדול ומוטיבציה גבוהה מול יריבה שלה הפסידה כבר 3 פעמים העונה.

קבוצה אחרת חוזרת משני משחקי חוץ רצופים באירופה, ועוד לפני שהיא מבינה איפה היא פותחת בפיגור דו-ספרתי מול מי שכבר הפסידה שלוש פעמים מולה העונה.

"מה זה"? זה משחק שלישי בארבע יממות ותספרו אתם את הטיסות. זה עד כדי כך פשוט.

הבדלי תקציב, מסורת, שמות של שחקנים – ברגעי הפתיחה ובנתונים כאלה אין לכך שום משמעות. יש סיטואציה מסוימת, מצב נתון, ואם חולון באווירה הכל כך מיוחדת באולם שלה פותחת חזק, מדויק וטוב, אז 16 הפרש זה לא משהו שאפשר היה לשלול לפני המשחק.

בסיום עפר שלח סירב להתלהב, אחרי שרסקין הזכיר את חסרונו של ליאור אליהו והתכוון להחמיא ליכולות של מכבי ת"א להתגבר על המכשולים, או משהו כזה. "עלות כל הזרים של חולון היא אפילו לא שליש מהשחקן שזורק עכשיו לסל", הוא אמר כאשר קית' לנגפורד הופיע על המסך.

אוקיי, אז חזרנו לכסף.

אבל אותם זרים היו מספיק טובים כדי שהקבוצה תוביל 8:24. האין זאת? גישה ומחויבות יכולות להתחרות בכסף לפעמים, ולפרקים.

בואו נדבר על לנגפורד, לדוגמא, ממש לדוגמא. מה שקורה עם זר עשיר כמו לנגפורד הוא זה: הסכומים העצומים שהוא מקבל לאורך העונה אכן מסתכמים לכדי 900 אלף דולר בעונה (סתם מספר שקרוב לאמת, כנראה), אבל אין ספק שלו זה עולה יותר מאשר לזרים של חולון.

אלה 900 אלף דולר שעובדים עבורם קשה מאוד. הוא משחק שלוש פעמים בשבוע, מספר החבטות שהוא חוטף במשחקים ואימונים גדול פי כמה וכמה (וכמה!), הגוף שלו נשחק פי כמה וכמה (וכמה!), הוא עולה ויורד מהמטוס כמו משוגע, לילה זה לא לילה, יום זה לא יום, שינה זו לא שינה, אוכל זה לא אוכל ומשפחה זו לא משפחה. הילדים שלו (יש? הם כאן? אני לא מעודכן) רואים את אבא שלהם פעם כן ופעמיים לא. אשתו גם. על כל בילוי של לנגפורד, רון לואיס ופטריק סאליבן מבלים פעמיים או שלוש. והרי צריכים גם לחיות לפעמים מחוץ לכדורסל, לא?

אז נכון: בסוף העונה יתקבלו בחשבון הבנק של לנגפורד 900 אלף דולר ואצל רון לואיס 120 נניח. אבל לואיס בא מאוד רעב למשחק ביתי נגד מכבי ת"א, אחרי שכל השבוע נח וישן והתאמן כמו שצריך ואכל בבית שלו עם האנשים הקרובים אליו, ולמד תורה מפי רו"ח ד. שמיר שלא היה צריך להתכונן למשחקים נגד ברצלונה וצ'דביטה.

ולנגפורד הגיע אחרי ברצלונה וצ'דביטה ואיזה וידיאו חפוז על חולון, ובראיון שלפני המשחק לא היה ברור מה העיניים שלו משדרות יותר: חוסר שינה, או יקיצה משינה חטופה שהספיק לגנוב לפני שיצא לאולם בחולון.

ולא לחינם מאמננו העולה, דייויד בלאט, העיף אותו לספסל אחרי 4-3 דקות מהפתיחה או כמה שזה היה. לנגפורד, כמו זרים שמרווויחים 900 אלף דולר בעונה ומשחקים בשלוש מסגרות, הזיז רגליים לאט ברבע הראשון של מה שהוא בעיניו פחות או יותר "סתם עוד משחק".

הוא שיחק באופן שלא מתאים לדרישות של בלאט (בלי ספק איש הברזל של העונה הזו). אז הוא הוטס לספסל, וכשעלה שוב בהמשך כבר נתן משמעות לדקות שלו על המגרש. שיחק כמו זר שמרוויח המון כסף ומבין, שמינוס 16 ברבע ראשון זה אולי משהו שאנשים עדינים מהצד כמוני יכולים להבין ולהזדהות איתו, אבל בשום פנים אינם עומדים בקנה אחד עם המעמד שלו, המעמד של הקבוצה שלו ובעיקר – הדרישות של המאמן שלו.

ואז מכבי ת"א ניצחה בעוד משחק. עם העייפות, עם האחריות, עם התובענות ועם המעמד שמחייב. ולנגפורד, אני מניח, דפק סוף-סוף וואחד חרופ הבוקר. אולי אפילו עד לצהריים.

וכשהתעורר בשעה מאוחרת ובדק את השרירים הכואבים, מחויך בכל זאת אחרי עוד ניצחון לרזומה, הוא מיהר לענות לסלולארי שצירצר לפתע. על הקו היה פקיד הבנק: "יש לך יתרת זכות של 190 אלף שקל בחשבון העובר ושב, תרצה אולי שנסגור חלק מהסכום בתוכנית חיסכון? יש לנו כמה מבצעים עם ריבית טובה מאוד עכשיו".