כנסיית השכל, הרצליה, 7.4

יום נישואין מספר 15 לזוג הנשיאותי. חג. פסח. לא תכננו כלום. ופתאום זה 15, יאאא אולוהייים! בתוספת שלוש שנות חברות זה כבר 18. ואיתי סלע הפלאי תיכף בר מצווה. ישמור האל הטוב על התקפת המשולש הזו, התוקפת מכל כיוון, זווית או מבט.

ופתאום היא אומרת: "אולי הופעה? אני חושבת שיש כנסיית השכל בזאפה. בא לך?".

כנסיית השכל מסתובבים שנים על ציר ההתלבטות ואף פעם לא הלכנו. תמיד הערכתי אותם מקצועית. מוזיקלית, יו נואו. וקצת כמו מאמן מדופלם בענף ספורט קבוצתי, גם שם יש טביעות אצבע של בעל בית. אבל רגע, איך קוראים לסולן שלהם בכלל?

וחוץ משני השירים שזכורים לי במעומעם מהתקליט הראשון אי שם לפני מי יודע כמה זמן זה היה, מה עוד הם שרים? אהה, "למיה יש אקדח". נכון. וזהו?

אחרי שנשבר הקרח עם משינה, זה היה כאילו סימן: יאללה, הולכים. ואפילו בלי בייביסיטר. תכנית הפעולה: מעייפים את תומרינגו סטאר ומקווים שיירדם מהר. ואם יתעורר? יש לו אחים גדולים בשביל זה, הגיע הזמן שידאגו לו פעם. בטח ביום נישואין 15.

אחר כך כבר קפצה הסבתא ולקחה פיקוד לשעתיים. נאה מצדה ואף יפה.

בלי לדעת את שמות חברי הלהקה, ובלי לדעת מה בדיוק אנחנו עומדים לשמוע, יצאנו אט חיוור היה הליל. זאפה זה נחמד. מתאים לי. מנשנשים איזה סלט בעלות 7 שקלים שעולה 45, וממתינים. מתישהו זה יקרה. כמו צ'אקה של שאראס במאני טיים.

למרבה הבושה, ואמת מוחלטת היא זו, גם ברגע זה – היום שאחרי – אני עדיין לא יודע איך קוראים לסולן. כלומר, טרם בדקתי. אני יודע שהם משדרות, כן. חצי שעה לסיום ההופעה קפצתי כנשוך נחש: "רגע, אולי חיים אוליאל?", אמרתי לה.

"אתה מתבלבל, הם משדרות במקור אבל חיים אוליאל הוא משפתיים, גם הם להקה משדרות", השיבה רעיית הנשיא.

אבוי לבושה. טוב שלא אמרתי קובי אוז או גבוה משמעותית ממנו – שמעל'ה אמסלם המכובד.

שטויות בצד, תקשיבו טוב עכשיו: לא יודע איך קוראים לו, ותיכף אבדוק, האיש עצום. עצום-עצום-עצום. כמה אנרגיות הוא משקיע בהופעה, ואיך שהוא חי את זה. מרשים לראות.

הקול שלו (אני מוכרח לעצור ולבדוק איך קוראים לו, אי אפשר להמשיך ככה) . . . ובכן, הקול של יורם חזן יוצא דופן. הוא מחזיק למעשה את כל הלהקה על הגב ועל הקול הזה.

והם עובדים כל כך קשה על הבמה, עד שהתגובות הצנועות יחסית של הקהל לרוב השירים בחלק הראשון של ההופעה, לפני שהיא התרוממה בהמשך, לא מצאו חן בעיניי.

טרחתי בעצמי למחוא כפיים בהתלהבות, בניגוד לקור הרוח המקובל, ולו רק כדי לגמול לאנשים שעל הבמה על העבודה.

מבט בוחן בנגנים וגם בסולן מגלה שאין כמעט חיוכים. הם לא באו לדבר, לא מקשקשים בין השירים. פה מלה, שם מלה. מנגנים, שרים ומראים מה ואיך מוסיקה יכולה להיות כשהיא במיטבה ועד כמה היא לא רק פריטה על גיטרה חשמלית.

יוני דרור, נגן אורח, ניגן בכל מה שזז: מסקסופון, דרך חליל צד ועד קרן של ממותה או מה זה היה שם. היתה נגנית אורחת שלא קלטתי את שמה, מתנצל, שישבה ונתנה בצ'לו בחסד עליון. והמתופף? לדעתי, הוא רץ מרתון שם על הבמה. איך שהוא עבד שם, לא להאמין. מרזים מזה 3 קילו בערב, לדעתי.

ומרגע לרגע התברר שכנסיית השכל שרה גם את זה, וגם את ההוא, וגם את זה ששכחתי וגם את זה שלא זכרתי שזה הם, וגם את זה שלא ידעתי שזה הם. רבאק, להקה של 20 שנה. ו-20 שנה הזזתי אותם הצדה. בחו"כ היסטרי לי (אם כי יש לי דיסק שלהם, בואו לא נכחיש זאת).

פצצה של הופעה, אם יורשה לי. יש בהם משהו אחר. תמיד היה. הם לא דומים לשום דבר מתוך הזמרים, הזמרות והלהקות שצעדו קדימה ונחשפו באור. יכול להיות שבאינדי יש כמותם או טובים מהם שאני לא מכיר, אבל בקו הקדמי? אין דבר כזה, לדעתי.

קצת אתני, הרבה רוק, קצת צוענים כאלה, קצת דכאוני, קצת ניו ווייב של פעם, קצת גוון מזרחי והמון מכל דבר, בקיצור. והצליל השונה עם הקול המיוחד של חזן, עושים את כנסיית השכל למה שהם.

"אושר", למשל, יוצא דופן לגמרי. נשמע כמו שיר פופ קליל שנכתב בלי מאמץ. בכל האחרים יש דם, יזע ודמעות. המון כישרון לצד עבודה קשה ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שיש גם נגיעות קלות של מוסיקה קלאסית פה ושם.

שיר מצמרר שכתב ארז שטרק, שנפל באסון המסוקים בצפון, וחזן הלחין, נתן את הפתח לדמעות הראשונות.

דמעות בעיניים. דמעות שמצריכות ניגוב.

דמעות של קנאה בכישרון העצום.

דמעות של להיות חלק מרגע גדול.

דמעות בגלל שאף פעם לא אהיה כמותם.

דמעות כשהקהל שר בעל פה את המלים.

דמעות כי מוסיקה היא הדבר המרגש ביותר בעולם, ובמיוחד כשמבצעים אותה טוב.