עיתונאי ארצנו פצחו הבוקר במאמרים שונים על דינמיקה קבוצתית, כביסה מלוכלכת, היעדר תיאום, היררכיה, מחנאות, חוסר כבוד בין שחקנים. הגדרות ומלים שלא מזכירים כשמנצחים.

כשמפסידים, הן עולות לראש הסולם.

כפולות שלמות, מה אתם יודעים. בעמודים הראשונים של הספורט. אין יותר ביפ מיותר, אין יותר קשקושי הענף שאין לנקוב בשמו.

יש הפסדים בנבחרת הכדורסל, נפתחה התיבה ויצאו השדונים.

יש מי שכתבו את זה ביתר טוב טעם ויש מי שבפחות. אבל בואו נתערב שאם נבחרת ישראל היתה מנצחת את אסטוניה ב-12 הפרש ויוצאת היום לאיסלנד, היו מקדישים לה עמוד עם מודעה ומקום לשאר ידיעות הכדורסל?

זה מקומם.

אני לרגע לא אומר או טוען או חושב שזו טעות או שגיאה מבחינת העיתונים. הם מלווים את הנבחרת לטוב ולרע ועל פי קוד מוסכם כלשהו שמוטמע בטיימינג ובהתפתחויות יוצאים בהסתערות, באופוריה, במסע רגשני – תלוי מה התוצאות והלך הרוח.

מבחינתי, כפולה על נבחרת הכדורסל היא ברכה תמיד, גם כשלא הולך ומפסידים. השאלה היא למה מנפחים ברע ומצניעים בטוב?

התשובה, שלי לפחות: עדר. מציצנות. רכילות. יתר חשיבות עצמית, יתר חשיבות עצמית במרחב התקשורתי. רצון ליצור סדר יום כדי להוכיח רלוונטיות, רצון למכור דרמה. וכמו שקראו לזה פעם – למכור עיתונים.

נבחרת ישראל מנצחת לא מוכרת, נבחרת ישראל מסוכסכת דווקא כן.

ולא משנה, בינינו, שאף אחד לא קונה עיתון בזכות או בגלל נבחרת ישראל בכדורסל. אלה שמנויים עליו מקבלים אותו בכל מקרה, כל השאר כבר מזמן לא קונים עיתון.

חם לי ודי, אסתפק הפעם בפחות מרבע קילו טקסט, ברשותכם.