סר ש. שלומות,

על רקע הבושות המתמשכות של הנבחרת, וכל האמירות שעפות מסביב על כמה שחוץ מהכדורסל זה לא מה שהיה פעם בתחום ההשקעה והפייטריות, אני מבקש את עזרתך בהכרעה בוויכוח ביני לבין חבר טוב.

אני טוען, שכל ההצהרות האלה נכונות ומדויקות במאתיים אחוז. אני אמנם צעיר מדי, ולא יצא לי לראות בזמן אמת את הנבחרת הגדולה של 79', למשל, אבל מכמה וכמה (וכמה!) צפיות במשחקים ששודרו בחמש פלוס גולד זה נראה כמו חבורה של אנשים שנתנו את הנשמה בכל שנייה ושנייה על הפרקט. חוץ מזה שהיו שם שחקנים מצוינים, כמובן.

החבר שלי טוען, שלמרות שאי אפשר לחלוק על גודל הפדיחות של הנבחרת הנוכחית עד עכשיו, הרי שכל מה שקורה בתקשורת הוא לא יותר מההיסטריה הישראלית הרגילה אחרי הפסדים. הוא לא חושב שהנבחרת של 79' היתה טובה יותר או נלחמה יותר, אלא רק שממרחק של 40-30 שנה הכל תמיד נראה טוב יותר.

כקשיש באנשי כדורסלע-האתר, שהיה וראה במו עיניו, מה דעתך? ההיה או חלמנו חלום ונסחפנו סתם כך?

עמוס

שלום עמוס,

ראשית, ההתייחסות שלי לנבחרת הנוכחית מתבססת על פחות ממחצית מהמשחק מול אסטוניה. את המשחק מול מונטנגרו החמצתי בנסיבות המשמחות של שהייה בחו"ל. ממה שראיתי, אכן יש בסיס מוצק למדי לטענות על רפיון ומחסור ב"אש בעיניים", כמו שאהב לומר המאמן שלי בקט-סל, וכמו שהעידו חלק מהשחקנים בעצמם.

לגבי הנבחרת של 79', עקרונית קצת קשה לעשות השוואות כאשר בין הנבחרות מפרידות יותר מ-30 שנה. הכדורסל היה אחר, המציאות הכדורסלנית באירופה היתה אחרת וכן הלאה. להישג האדיר בטורינו - שבאמת כלל ניצחונות בלתי רגילים על נבחרות סוּפּר-חזקות כיוגוסלביה, ספרד וצ'כוסלובקיה - תרמה גם השיטה הקצת מוזרה של הטורניר שלא ניכנס אליה עכשיו. חפש בגוגל, אם זה חשוב לך. אבל למרות כל מה שכתבתי כאן, ולמרות שיש משהו במה שחברך אומר על הנטייה של התקשורת בארץ למאניה-דיפרסיה ועל כך שנוסטלגיה מקהה לפעמים חלק מהאמת - אין בכלל ספק שיש הרבה צדק בטענותיך.

עם כל הכבוד למודל 2012, הנבחרת ההיא אכן היתה הרבה יותר לוחמת ובלתי מתפשרת, ויחד עם זה גם נהנתה מהרבה יותר חכמת משחק. לייבוביץ', ברקוביץ', ארואסטי, מוסקוביץ', ינאי, סילבר, קפלן, חוזז, מנקין, שוורץ, שרף ובן ארי (וחלילה מלשכוח את הקפטן הפצוע, איתמר מרזל) היו באמת אוסף יוצא דופן. לעניות דעתי הלא קובעת, עדיפים בהרבה על הסגל הנוכחי בשני התחומים שהוזכרו, ולא רק בהם.

זה לא שפעם הכל היה מדהים והיום הכל נורא ואיום. לצד הניצחונות וההישגים (בין 73' ל-83' דורגנו במקומות 7, 7, 5, 2, 6 ו-6 ביורובאסקט), גם הנבחרות של שנות ה-70' וה-80' ידעו הפסדים כואבים ותבוסות, גם שם היו שחקנים עם אגו לא קטן, ובמקביל הנבחרות של השנים האחרונות רשמו ניצחונות נאים. אם מדברים ספציפית על הנבחרת של 79', אין ספק שהיא היתה טובה יותר. אבל אדרבה, יתכבדו בחורינו העכשוויים, יתעשתו ויוציאו אותי מפגר, כרגיל.

מחשבה שעלתה לי פתאום: כאשר שני אחים מגיעים להיות שחקני כדורסל - בדרך כלל הצעיר יוצא שחקן טוב יותר, לא ככה?

רן בורוכוב-סוקולוב

כמעט כרגיל אצל רב"ס, המחשבות באות לגמרי אאוט אוף דה בלו ולא קשורות לכלום. האינסטינקט המיידי היה להשיב לו בשלילה מוחלטת, ואחרי לא יותר מדי מחשבה הסתבר שהאינסטינקט היה נכון.

אמנם, אי אפשר להשוות את יכולתו של דראז'ן פטרוביץ' לזו של אחיו הגדול, אלכסנדר, פרוויס שורט היה טוב בהרבה מאחיו ג'ין, קורן הגיע רחוק יותר ממוטי וליאור אמישה, גור עדיף על אורי שלף ואולי גם ניב טוב מרועי ברקוביץ'. ברם אולם, לא חסרות דוגמאות בהן האח המבוגר טוב - ולעתים בהרבה - מהצעיר.

בשליפה מהירה אני מעלה בזכרוני את תומר שטיינהאור, שלוקח בגדול את יריב ומעוז, ארי רוזנברג שהיה טוב מירדן, ואת אור גורן, שעדיף נמרצות על אחיו דוּדוּ. כך גם אצל עמוס וגדי פרישמן, דניאל ואוסקר גוט, ואם הולכים עוד יותר אחורה - היו שם ראובן ואביגדור רוטשילד מעפולה, יואש ועמירם אזוב, אנשי הפועל משמר העמק ההיסטורית, ואחרים.

בעולם - פאו עדיין טוב ממארק גאסול, דומיניק ווילקינס אכל בלי מלח את אחיו ג'רלד, מארק פרייס היה עדיף פי מי-יודע-כמה על ברנט, ברנרד עלה על אלברט קינג, וכמובן ג'ורג' גרווין, שעשה דרך טיפונת יותר מרשימה מאחיו, חביב הסיפרה דריק.

ישנן, כמובן, עוד דוגמאות רבות לכאן ולכאן, אבל בקיצור וכצפוי - אין אמת מוחלטת. פעם הבוגר ופעם הצעיר, אח שלו.

shaharhermelin@gmail.com