באזור בו אני גר לא חסרים מגרשי משחקים ומתקני ספורט מכל הסוגים והמינים, לשמחתם של הילדים הרבים הגרים בו. בכל יום ומכל כיוון אפשר לראות ולשמוע מאות ילדים בכל הגילאים עסוקים במגוון פעילויות - ממגלשות ונדנדות, דרך מתקני כושר שונים, גלגיליות, כדורסל כמובן וגם הענף-שאין-לנקוב-בשמו.

ביום שישי אחר הצהרים יצאתי, חמוש בנסיכה ב', לכיוון אחד ממגרשי המשחקים האלה. על המדרכה שליד ביתנו עמדו מספר ילדים, אני מעריך שבני 12-11, והתלבטו בקול רם באיזו פעילות להעביר את השעה-שעתיים הקרובות. אחרי שכמה הצעות הועלו ונדחו, אמר אחד מהם: "בואו נשחק כדורסל". חברו, נער תמיר ועז-מבט, הסתכל עליו בזלזול.

"כדורסל?", הוא אמר, "מה פתאום? אני שונא כדורסל".

אמר, והדיון נמשך כאילו כלום. עוף לא צייץ, שור לא געה ושום מלאך משמיים או קרוב משפחה מבוגר ואחראי לא הופיע כדי להעמיד אותו מיידית ובתקיפות במקומו. מאוד רציתי להישאר עוד כמה דקות בטווח שמיעה, ולברר האם מישהו מחבריו בכל זאת יתעשת, יתקומם ויענה לו ובאיזה אופן, אבל הנסיכה כבר משכה אותי בכוח (וברוך השם, יש לה כוח של מוביל רהיטים עם 15 שנות ותק בענף) לכיוון מגרש המשחקים. עקב כך, אין לי מושג מה נסגר שם, אבל לאורך הדרך, ובמהלך אחר הצהרים כולו, ריחפו להן באוויר המלים המדכאות האלו.

"אני שונא כדורסל".

הוא לא אמר "עזוב אותך מכדורסל. בוא נשחק ביפ", וגם לא "לא בא לי כדורסל" או "לא מתחשק לי עכשיו". הוא דיבר על שנאה, וגם אם הוא קצת הגזים, או בחר במלה חזקה מדי, מטון הדיבור ניתן היה בקלות להסיק שהוא וכדורסל ייפגשו רק אם המורה לספורט יכריח אותו. גם זה לא בטוח.

נשאלת השאלה: איך זה קורה? כיצד במדינה, המנסה להגדיר עצמה - גם אם במקרים רבים באופן פתטי ומנותק מהמציאות - מודרנית ומתוקנת ככל האפשר, הגענו למצב בו מישהו יכול לומר בפומבי, ברי"ש גלי ואף בפרהסיה כי הוא שונא כדורסל? יותר מזה, איך הערה כזו עוברת ללא תגובה הולמת (כמעט והוספתי 'תרתי משמע', אבל לא - לא כאלה אנחנו כאן) מצד החבורה כולה?

התקשרתי לחברי מ.י, האגדה, האיש ומגדולי אוהדי הענף בעולם כולו. ציפיתי לשמוע ממנו בתגובה מטחי אש וגופרית, מלווים בקללות במגוון שפות, חלקן ידועות רק בחלקים איזוטריים במיוחד של האוקיינוס השקט. להפתעתי הרבה, נותר מ' אדיש למדי למשמע הדברים. "עזוב אותך", הוא אמר, "אז ילד אחד אמר, אז מה? זה לא אומר שום דבר על שאר הילדים בגבעתיים ובכלל. הרוב הגדול איתנו".

אתה טועה לחלוטין, אמרתי לו. גם בלי להיכנס לכל הקלישאות והפתגמים על מה יכול לעשות גפרור אחד ליער שלם, או תפוח רקוב אחד לשאר התפוחים בארגז, חובה עלינו לא להתעלם מהעניין, ולהילחם בתופעה מיידית ולאלתר. בוא נעזוב לצורך העניין יחסים בין בני אדם, ונישאר באותו מישור עליו העמיד את עצמו אותו ילד: האם מישהו מאיתנו שונא, ממש שונא, מי מענפי הספורט?

אני למשל, הוספתי ואמרתי ל-מ', לא אצפה באיגרוף, בשחייה צורנית או בפטנק גם אם ישלמו לי (טוב, תלוי כמה ישלמו), אבל לשנוא ענפים אלה? ממש לא. פשוט אזפזפ הלאה, למשהו אחר. יותר מזה, קח את הענף-שאין-לנקוב-בשמו, שק החבטות החביב עלינו מכל כאן בכדורסלע-האתר. לא רק שאני מוכן לחתום לך שהרוב המכריע של הכדורסלעים צופה בענף בגלוי או בסתר, ויותר ממה שהוא יהיה מוכן אי פעם להודות, אבל נניח שלא - האם פגשת כאן מישהו שמדבר על העניין במונחים של שנאה? בזים לביפ, מבטלים אותו, מעמידים אותו במקום הראוי לדעתנו מול הכדורסל, נהנים לרדת עליו ועל הסוגדים לו, אבל שנאה? אפילו לא במלה.

בקיצור ולעניין, הריני להעמיד אתגר של ממש בפני כל 6,842 המפלגות המתכוונות להתמודד לכנסת הבאה: עזבו אתכם עכשיו מהגרעין האיראני או מכל נושא אחר. המפלגה הראשונה שתתחייב בפומבי ובשלושה העתקים (למפקד הישיר, לקצינת ת"ש ולתיק האישי) כי תפעל ללא לאות עד שלא יישאר במדינה ולו ילד אחד שיוכל לכלול באותו משפט את המלים "כדורסל" ו"שנאה" - תזכה מיידית בפתק שלי. הרי לכם נושא ראוי לעמוד במרכזה של מערכת בחירות. ניפגש בקלפי.

shaharhermelin@gmail.com