לנשיאות הסיפרה שלום ושלום,

ברצוני לקבול על נושא אשר מפריע לי זה עונה שניה ובמיוחד בעקבות ההתגוששות בסגנון לוליוליג בין מכבי ת"א לאלבה ברלין.

בסיקור המשחק בעיתונים השונים וכן בפיהם ובמקלדתם של שלל פרשנים הוכתר דווין סמית' למצטיין במשחק. אין זה מפתיע שכן זה האחרון מקבל תשבחות חוזרות ונשנות עונה שניה כמעט בכל משחק.

הדבר נובע, למיטב הבנתי את אותם פרשנים, בעקבות ההגנה הטובה וקליעות השלוש. אלא שמה לעשות, יש עוד כמה דברים בכדורסל.

אם נתייחס לרגע לבלאגן של מכבי ביום חמישי, אותו דווין סמית' כמעט הפסיד את המשחק במו עצמו כאשר בהתקפה האחרונה עם הכדור ביד ויתרון 2 מול 2 שומרים בחר פשוט להיכנס בהם ולאבד את הכדור בצורה טיפשית ודי צפויה אם ישאלו אותי (כן, אני יודע, לא שאלו, אבל בכל זאת).

זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה מהלך כזה בסוף משחק. בעצם, אני חושב שאם יבדקו סטטיסטית את הפעולות של אותו סמית' בלי זריקות משלוש, הסטטיסטיקה שלו לא מחמיאה. היכולת מ-2 לא משהו, אסיסט הוא לא יודע לייצר (ואני לא חושב שהוא אגואיסט, הוא פשוט לא יודע), מגוון התנועות שלו מצומצם עד מאוד, השליטה בכדור גמלונית משהו, יכולת חדירה מינימלית מאוד, ובעיקר: 0 תנועה ללא כדור.

ובאשר לקבלת החלטות - כפי שמראה הדוגמא לעיל (ובעצם ברוב המקרים שהוא נדרש לכך) זה ממש לא הצד החזק שלו. כך יוצא שהשחקן, שמקבל קרדיט כמעט בלתי מוגבל ממאמננו העולה, עומד כל התקפה בחצי פינה על קשת השלוש ופשוט צופה במשחק ומחכה להזדמנות לשלוש, המשחק של מכבי תקוע רוב הזמן מחוסר תנועה ללא כדור (תפקיד מרכזי של עמדה 3 לדעתי),

וכשהכדור מגיע אליו, אז אם הוא זורק 3 מה טוב, ואם לא... אז מקבלים כמה שניות של היסוס ואז או מסירה חזרה לרכז או חדירה עם סיכוי נמוך שיצא ממנה משהו.

בקיצור - די להלל ולשבח את סמית' ודי לקרדיט המוגזם שהוא מקבל ממאמננו העולה!!! (ועוד לא התחלתי לדבר על הקרדיט להיקמן).

אשמח לחוות דעת נשיאותית, ובמיוחד אשמח אם זו תצא נגד האהדה הגורפת של הפרשנים.

אלדד

לא כל כך מסכים איתך למען האמת, למרות שהזמנת חוות דעת "אנטי פרשנים" במקרה הזה. הניסיון לפרק את תכונותיו של דווין סמית' מיותר בעיניי, ודאי כל עוד השורה התחתונה מבחינתו חיובית.

מבחינתי, שחקן יכול לעמוד פנוי לזריקה במשך 18 שניות בכל התקפה, ואם יקלע את השלשות שלו ב-40 אחוז ויסיים עם ממוצע נקודות דו-ספרתי, עשה את שלו. תנועה בלי כדור? אני חושב שאלו עניינים שצריך להפנות למאמן ולא לשחקן. שחקן נע בדרך כלל על פי הנחיות של מאמן, תרגילים, תנועה קבוצתית. לא כל אחד הולך לאן שמתחשק לו.

גם הניסיון לדבר על כמעט-איבודים שלו, או נטרול תפוקת השלשות משאר העשייה שלו על המגרש, נשמע כמו התחכמות או ניסיון מיותר.

אתה יודע כמה שחקנים חיים או חיו בעבר על הכמעטים האלה? הכמעטים הם שהבדילו בין הצלחות לכישלונות וימשיכו להיות כאלה. יצא שכמה כמעטים כאלה עבדו לסמית', ועוד יהיו כמעטים שלא.

דווין סמית' הוא לא השחקן הכי גדול שהיה כאן, אבל בסיטואציה שנוצרה ובה משחקים שני גארדים זרים בעונה ראשונה בקבוצה (לוגאן, היקמן), ויוגב אוחיון כמעט שלא נטל חלק באימוני טרום העונה כדי להתחבר אליהם, יש לסמית' תפקיד חשוב בחיבור בין הגארדים. ולמעשה, גם בינם לבין האחרים.

בסדרה נגד פנתינאייקוס בעונה שעברה הוא הגיע לשיאו. עד אז נדמה לי, על אף שאינני, שלא דיברו עליו במונחים של תשבחות והילולים, אלא רק החמיאו פה ושם. זה, למעשה, החלק בעונה ששיכנע את כולם שהוא צריך להישאר גם הלאה.

סמית' הוא שחקן טוב, סקורר אלגנטי ושקט שנוטה לאפשר לאחרים להתבלט לידו ולא גונב את ההצגה בכוח לאף אחד (תכונה שאפשר לראות בה חיובית ואפשר גם שלילית). הוא עושה עוד כמה דברים על המגרש מלבד קליעה (הגנה טובה באחד על אחד, ריבאונד, פה ושם גם גגל'ך נאים כרפאל).

באיזשהו מקום הוא מסמל בעיני את מכבי האפרורית של התקופה האחרונה. יעיל רוב הזמן, ממושמע, אבל לא הכי מעניין. צריך גם שחקנים כאלה בכל קבוצה, אלא שאני לא בטוח שדווקא השחקנים האלו צריכים לאפיין את הקבוצה כולה וכנראה שבזה מתמצה העניין של החיבור הרופף-משהו למכבי ת"א הנוכחית.