אחת לשבוע אני מסיע את נסיכה א' לחוג מסוים, המתקיים אי שם בערבות גבעתיים. ברוב המוחלט של המקרים, אני מוריד אותה בכניסה לאשכול הפיס הרלוונטי, מפליג לדרכי ולענייניי למשך כשעה וחצי, חוזר לאסוף אותה ושב בשלום לבסיסי. השבוע, ללא שום תכנון מוקדם, החלטתי לחרוג ממנהגי.

עקב נסיבות שונות ומשונות, הקדמנו הפעם להגיע לאזור, ולכן מצאתי מקום חניה לא הרחק מהאשכול, וליוויתי רגלית את הנסיכה. כשהגענו סמוך ליעד, הבחנתי כי מגרשי הכדורסל שליד המרכז הקהילתי עמוסים ילדים ובני נוער. מאחר שמאז ומעולם אהבתי לשבת לתומי ולצפות בכל משחק כדורסל שהוא, ומאחר שמזג האוויר היה נעים ונוח, גמרתי אומר להישאר.

על מגרש אחד התרוצצה חבורת זאטוטים שחלקם טרם הגיע אפילו לגיל קט-סל, אולם המגרש השני אוכלס על ידי חבורת נערים, שאת גילם הערכתי ב-14 עד 16. מהשיחות שניהלו בינם לבין עצמם, הסקתי כי רובם מתאמנים ומשחקים באופן מסודר באחת הקבוצות באזור. לא הצלחתי לפענח כמה זמן הם כבר נמצאים במסגרת קבוצתית מאורגנת, וגם לא באיזו קבוצה ומי הסמכות המקצועית שם, אבל לעומת זאת ברור לי לחלוטין שלאותה סמכות יש - או לפחות צריכה להיות - המון עבודה. לחבורה הספציפית הזו היו מעט מאוד יסודות משחק.

לא שכל מה שעשו היה תלוש לחלוטין מהענף. בכלל לא. פה ושם ראיתי מסירה נאה, סגירה ראויה לריבאונד, פיק-אנ-רול סביר וכן הלאה. ברם אולם, כל אלה היו איים בודדים של אור בתוך ים אפל למדי של מחסור חמור בדברים הבסיסיים ביותר.

היו שם כעשרה נערים. לאף אחד מהם לא היה ג'אמפ-שוט טוב. עזבו טוב - גם בינוני לא ראיתי. עזבו בינוני - איזשהו ג'אמפ. רובם הסתפקו בסֶט-שוט, וברגע שניסו לשלב התנתקות מהרצפה ושחרור כדור לכיוון הסל, האחוזים שלהם גרמו לאחוזי העונשין של שאקיל להיראות כמו אחוזי ההטבעות שלו. כלום ושום דבר.

שליטה בכדור בשתי ידיים? ממש לא. צעד וחצי ביד החלשה? גורנישט. קבלת החלטות הגיונית? עבודת רגליים נכונה בהגנה? סגירת קו בסיס? הרמת ראש אחרי ריבאונד וניסיון לייצר התקפה מהירה? אפילו לא בצחוק, וכן הלאה. רשימה הולכת ומתארכת של ליקויים, בכל היבט והיבט של המשחק.

יהיו מי שיאמרו: מה אתה רוצה מהילדים? כולה משחק בשכונה. תן להם להתפרק ולעשות מה שבראש שלהם. שיתפרקו כאוות נפשם, אבל זו בדיוק הגישה שמובילה לתוצאות העגומות בשטח. מה שלא מוקנה בהתחלה, מה שלא מתעקשים עליו מיד ולטווח ארוך - ולא רק המאמנים, גם השחקנים עצמם - כבר לא ייקלט. איך זה נגמר בסוף - כבר שאל וענה אהוד בנאי - כולם יודעים.

זו כמובן לא הפעם הראשונה בה אני נתקל בתופעה. זה קורה כל הזמן ובכל מקום. בזמנו, בכל פעם ששפטתי משחקי קט-סל או ילדים, הייתי נחרד מכך מחדש: מאמנים מנסים לגרום לחניכיהם לבצע חמישה-שישה תרגילים א-לה יוגופלסטיקה ספליט, בזמן שהילדים לא מסוגלים לכדרר שלוש פעמים רצופות בלי לאבד את הכדור, גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. שלא לדבר על פעולות מסובכות יותר.

"ככה זה", אמר לי פעם מאמן ילדים שבאוזניו ציינתי את הנושא, "נכון לעכשיו, יש לי כאן שניים וחצי ילדים שאולי יהיו דומים למשהו, ובשביל ללמד אותם - שלא לדבר על האחרים - את כל מה שצריך, צריך המון זמן וסבלנות. הבעיה היא, שאת המנהלים של רוב האגודות הרבה פחות מעניינים יסודות והתפתחות נכונה של השחקן. הם רוצים ניצחונות, אליפויות, גביעים ועכשיו. ככה הם מקווים למשוך יותר ילדים, והמשמעות של יותר ילדים היא יותר כסף לאגודה. מבחינתם, תנצח משחקים בכל מחיר, וכל השאר יכול לחכות. זה הכל".

את הדברים האלה שמעתי כבר לפני שבע, עשר, חמש עשרה ועשרים שנה. קשה לי להאמין שהרבה השתנה מאז. ודאי לא שבכל האגודות. ספק אם ברובן. ברור שישנם אגודות ואנשי מקצוע הנוהגים אחרת. אני אישית מכיר כאלה, ואפילו לא מעט. אבל התוצאות בשטח מראות אחד משני דברים: או שהם נכשלים במשימתם, או שהם במיעוט.

רואים את זה יום יום - מליגות הקט-סל ועד הגילאים הבוגרים יותר. לא שאין שם שחקנים בעלי פוטנציאל, שעושים דברים יפים. בהחלט שכן. כך אני מתרשם כל שבוע מחדש מצפייה במשחקי ליגת התיכונים. אבל במקביל, קשה למצוא שחקן ששולט בכל האלמנטים הבסיסיים, וכמות הטעויות הנעשות בעיקר עקב מחסור ביסודות גדולה ורבה. אשמח מאוד אם יקום יו"ר הדירקטוריון, החווה את הליגה הזו על בסיס קבוע, ויוכיח אותי על טעותי, אולם לעניות דעתי הלא קובעת - הוא יתקשה בכך.

לכן, כאשר רוב הנבחרות הצעירות שלנו נכשלות בזו אחר זו, שנה אחר שנה, אין בכך למרבה הצער שום הפתעה. לא שזו הסיבה היחידה, אבל כמו שאמר לי פעם מושבניק זקן מהעמק - אם ישנה בעיה בשורשים, אין סיכוי שבצמרת תראה הרבה פירות. תשאלו את העצים ליד אשכול הפיס שבערבות גבעתיים. גם הם ראו.

shaharhermelin@gmail.com