מאמננו העולה (ולאחרונה גם יורד) ניער מעליו את ידו המושטת לשלום של עודד קטש בסיום המשחק באילת. על זה מדברים, בזאת עוסקים. אפשר להבין. קצת אקשן עוד לא הרג אף אחד. בהזדמנות זו אולי כדאי להגיד, אם טרם הזכרתי בעבר, שסקוטי הופסון הוא שחקן-שחקן.

ובכל זאת, הנושא העיקרי צריך להיות זה: איך יכול להיות שבאילת, אתמול, בשרב מטמטם חושים, קטש ובלאט נותרו עם החליפה מהרגע הראשון של המשחק ועד לסיומו. ואל תבואו לי עם "מזגן" כתירוץ. חום אימים, היה. גם מזגן הוא לא סיבה טובה להישאר חנוט.

"יאאא אולוהייים, דרוקר, ראית את קטש ובלאט אתמול? איזה צחוקים, אה?"

היה שם חום והיה שם להט הרגע, כאלו שגרמו כנראה לבלאט להגיב כפי שהגיב, בעקבות העובדה שקטש הזמין פסק זמן ביתרון 7, פחות מחצי דקה לסיום.

ואני לא מכיר להט רגע אחר חוץ מזה של להקת אסיה, שיר מאי-אז בימים שהרביץ כמה וכמה שבועות בצמרות המצעדים.

זמן להיזכר ולהוציא מן האוב, בחסות האדונים המכובדים קטש ובלאט.

הנה זה כאן.

ואם כבר הגעתי עד כאן, הזדמנות להרביץ גם את don't cry, עוד שיר מאוד מפורסם ומצליח מאוד של אסיה מהשמונים המוקדמות.