שלום,

שש מאות צופים גדשו את אולם אסי בביכורים, כשמכבי חיפה נערים ניצחה את ראשון לציון במשחק השלישי בסדרת הטוב משלושה. משוכנע שהיו כמה משחקים בליגת העל היום עם פחות קהל. פשוט עצוב.

עומר

שלום,

תובנה פתאומית: בשבת האחרונה התקיימה לה בזיסמן "אליפות רמת גן בקראטה". לא היו זרים. האולם היה כמעט מלא, שבת 9 בבוקר. כי ישראלים אוהבים לראות את הילדים-אחיינים-בני כיתה שלהם מתחרים. ככה זה, 800 איש בערך, יותר מהרבה משחקים בשתי הליגות העליונות.

רב"ס

שלום,

רק כדי להשלים את שניכם, סיפרו לי שהשבוע, במשחק מספר 3 על אליפות הליגה הלאומית לנשים בין מ.כ. הבקעה לבני הרצליה, היו כ-350 צופים. יותר מכמה וכמה (וכמה!) משחקים שראיתי העונה בלאומית גברים.

יו"ר הדירקטוריון

ועכשיו אענה לכם ולעצמי. הכל טוב ויפה, הכל אמת ויציב, רק בואו נזכור שמדובר באירועי הכרעה. אליפות נערים, אליפות קראטה, אליפות נשים. מניח שבמשחק נערים רגיל, ובמשחק נשים לאומית רגיל ובאירוע קראטה שגרתי שאין בו תארים ואליפויות, לא מגיעים כל כך הרבה צופים.

גם בפלייאוף בלאומית, ליגה שאני מצוי בה לא מעט, וגם בליגת קזינו המהוללת, רואים פתאום הרבה יותר צופים ככל שההכרעה מתקרבת והולכת. ככה שזה לא רק עניין הילדים, האחיינים ובני הכיתה, וזה לא רק הקטע של מקומיים בלבד.

אני חושב שמעבר לכל דבר אחר הנהירה הזו נובעת בעצם מהרצון לראות את הפוטנציאל והיכולת מתממשים לכדי הישג חומרי (מדליה, צלחת אליפות). עדי גורדון עלה על זה הרבה קודם, והלך הביתה בין השאר בגלל זה.

אלא שלרוב האנשים הקטע הספציפי עושה את היום. אנשים אוהבים דרמה, מתח, הכרעה, מנצח ומפסיד ברגעים הכי חשובים, כי סתם עוד משחק באמצע העונה הוא עסק למקצוענים או פריקים בלבד, ולא למכנה המשותף הרחב.

וזה, על רגל אחת, רוב הסיפור עוד לפני שבודקים צבעים ותעודות זהות על המגרש.