נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טיפול שורש או קולונסקופיה?
סר ש. הרמלין עם הזווית האישית לקראת מיאמי - סן אנטוניו, שתי קבוצות שהוא אוהב כמו . . . כמו . . . כמו העניינים שבכותרת, בעצם.
6/6/2013    
 

הנה כמה שאלות פשוטות - מה עדיף מבחינתכם: ביקורת פתע של רשות המסים, או הזמנה ידידותית למשרדי ההוצאה לפועל? טיפול שורש או קולונוסקופיה? נתיבי איילון בשמונה בבוקר, או גינות סחרוב בחמש אחר הצהרים? כך, פחות או יותר, מרגיש מישהו במצבי עם פתיחת סדרת הגמר של ה-NBA.

האמריקאים, כידוע וכזכור, אוהבים לקרוא למצב כזה "בחר את הרעל שלך". לא יכולתי לנסח את זה טוב מהם. מיאמי נגד סן אנטוניו - שתי הקבוצות השנואות עליי בגלקסיה. לך תצפה בסדרה כזו - והלא חייבים לצפות בסדרת הגמר, או לכל הפחות בחלקים נבחרים ממנה - כאשר כמו כל אוהד ספורט נורמלי אתה אמור לבחור לך צד אותו אתה מעודד, ובעצם כל מה שאתה רוצה הוא ששתי הקבוצות יפסידו. לא סתם יפסידו - יובסו, יירמסו ויושפלו עד עפר.

קשים, קשים הם חיי בסיטואציה כמו זו. מצד אחד של המתרס - מיאמי, רובה ככולה סביב לברון "אני כבר נתתי לכם להבין היום כמה אני גדול, עצום, מרשים ויותר טוב מג'ורדן? כן? לא נורא, כבר אני מספר לכם שוב" ג'יימס. בין כל התארים המוענקים לאיש, בצדק ולא מעט פעמים לא בצדק, בולט בהיעדרו אחד מרכזי: האיש שהצליח להשניא את עצמו על רוב אוהדי הכדורסל הכי מהר בהיסטוריה. לא בדקתי עובדתית, אבל אני מרשה לעצמי להניח שסדרת גמר בין האגו של לברון למידת האנטגוניזם כלפיו, היתה נמשכת הרבה יותר משבעה משחקים.

נכון שווייד ענק ביסודו, וריי אלן היה, עודנו ותמיד יהיה אלילי למדי, אבל שם זה מתחיל ונגמר. כריס בוש מאוס בזכות עצמו, וכל השאר די סתמיים בעיניי. לאן שלא תפנו זה בעיקר לברון, לברון ולברון, ולעודד קבוצה שבראשה לברון (ובעצם, לברון שבזנבו קבוצה), נראה לי ממש לא לעניין, שלא לומר על הפנים לגמרי.

ומצד שני, שלא נדע מצרות, ניצבת סן אנטוניו, שזה כבר באמת סיפור ארוך שנים. את כל מה שיש לי נגד הספרס פירטתי כאן חזור ופרט בעבר. תקציר הפרקים הקודמים, למי שמתעקש, ואני מתנצל מראש על כך שאני מצטט מקור מפוקפק כמו עצמי: "הספרס היו, ונותר רק לקוות שלעולם לא יהיו שוב, האלופה הכי פחות מלהיבה בתולדות הליגה... לא מצליח להיזכר בשום שחקן מאז ארטיס גילמור וג'ורג' גרווין האגדיים - שהיה גורם לי להוציא כסף מכיסי כדי לצפות בהם...למרות מהלכים מבריקים כאלה ואחרים - רוב הזמן הם פשוט קבוצה אפורה, על גבול המשעממת".

יש עוד? בטח שיש עוד: "אם תסתכלו בהם טוב, במיוחד בפארקר ובג'ינובילי, תבחינו שרוב הזמן הם נראים נורא מרוצים מעצמם. על גבול הזחיחות ממש. מהסוג שפשוט בא לך להעיף עליהם משהו, או לכל הפחות להלביש את ג'ינובילי בחולצה של נבחרת ברזיל, העיקר למחוק להם את החיוך מהפרצוף...וישנו גם פופוביץ', כמובן. בסדר, אז הוא מאמן גדול, אסטרטג ענק ואנציקלופדיה מהלכת של כדורסל, נגיד, אבל חוץ מזה הוא גם האדם המאוס עליי בליגה...כל דבר בהתנהגות שלו, במיוחד הבכיינות הבלתי פוסקת וההבעה הנצחית של "אכלו לי, שתו לי", מעורר בי אנטגוניזם ששמור בדרך כלל רק לאנשים ששם משפחתם הוא אוברדוביץ'".

מה עושים? שאלה מצוינת. מכנסים את כל חמשת האיי-קיו לישיבת חירום, ובסופה מגיעים למסקנה חד משמעית: עם כל הצער שבדבר, למרות כל הפרמין שאצטרך לקחת בדרך, אני הולך עם מיאמי. לא בגלל שרק לא מזמן הימרתי עליה כאן כאלופה. ממש לא. למה כן? ראשית, שאקיל שיחק שם פעם, וזו עובדה שאין לזלזל בה כלל ועיקר. שנית וסופית, היום בו אמצא את עצמי מעודד את סן אנטוניו, יהיה היום בו אבטל את כל החוגים ושאר הפעילויות החוץ-בית-ספריות של הנסיכות, ואשלח אותן לשחק בִּיפּ. בדיוק כמו נתיבי איילון בשמונה בבוקר - יש קווים אדומים שפשוט לא חוצים.

shaharhermelin@gmail.com

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 22/09/2019
 
  נרימה כוסית לחיי 
מארק בריסקר
 
  נרימה כוסית לחיי 
פייס מאניון
 
 
מרוב שנים בכדורסל הספרדי לפעמים שוכחים שהוא בכלל איטלקי. ...
 
 
ברצלונה נגד ריאל: נסו לזהות שלושה, גם שניים עשויים להספיק. ...
 
 
יאאא אולוהייים! איזה צילום. ארל האליל מקבל ערך. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up