נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שובו של מספר 5
כ-850 גרם טקסט של סר ש. הרמלין על חזרתו למגרש. לא כצופה, כשחקן ממש. אכן כי כן, הקשיש חזר לשחק עם כדור חדש ואהבה ישנה. אמת היא זו ולא בדיה.
20/7/2013    
 

ביום שישי האחרון חזרתי לשחק כדורסל.

בסך הכל שש מלים, המורכבות מעשרים ותשע אותיות ועוד חמישה רווחים. את זה, אין בעיה לספור. את המשמעות שלהם עבורי, לעומת זאת, אין אפשרות להגדיר בערכים מדידים כלשהם, וגם לא ממש קל להסביר. ברם אולם, זה לא אומר שלא אנסה, כמובן.

בכל "אשמות" המלכה-האם והנסיכות. לפני כמה ימים, ערב פרוץ יום הולדתי (אגב, זה בסדר גמור שלא טרחתם להתייחס. אני כבר רגיל לשבת לבד בחושך), הן חזרו מעוד גיחה לקניון המקומי. בנוסף לשלל הרגיל (הן לבדן אחראיות לפתיחתם של לפחות שבעה סניפים חדשים של "ארומה"), אחזו בידיהן גם כדורסל. אמיתי, מעור, כזה ששום קבוצה בליגת קזינו לא היתה מתביישת בו.

"זכרתי את המבט בעיניים שלך כשהשתעשעת עם כדור כזה לפני כמה חודשים, בזמן שחיפשנו נעליים בחנות למוצרי ספורט", אמרה האשה המדהימה איתה אני חולק את חיי כבר 17 שנה כמעט, "זה נראה לי משהו שישמח אותך, וגם משהו שלא תצטרך לרוץ להחליף כי המידה לא מתאימה".

במשך שבוע שלם, רבץ הכדור בשקט בפינה הראויה שאורגנה לו, וחיכה שאסיים עם כמה עשרות טונות של עבודה ומטלות אחרות. אבל ביום שישי האחרון, אחרי שרצתי לקניון להחליף את שתי החולצות שקיבלתי בנוסף לכדור (המידה לא התאימה), נעלתי את נעלי הכדורסל, לקחתי אותו בדחילו ורחימו וצעדתי קוממיות למגרש הקרוב.

אל יהא הדבר קל ופשוט בעיניכם. עבר זמן, המון-המון זמן, מאז שממש שיחקתי. פה ושם, כשתוך כדי עבודה, או לימוד נסיכה ב' לרכוב על אופניים (הילדה בדרך הבטוחה להיות התשובה הנשית ללאנס ארמסטרונג, רק בלי הסמים), חלפתי בסמוך לילדים ששיחקו, השתעשעתי בזריקה או שתיים. אבל לשחק ממש? לא זוכר מתי זכיתי לכך. עברו לפחות שש-שבע שנים. סביר להניח שיותר.

ההתחלה היתה מביכה. שום דבר בזריקות, או בכל דבר אחר שניסיתי לבצע על המגרש, לא נראה והרגיש לי טבעי. כמעט יכולתי לשמוע את מולקולות החלודה מחליפות חוויות זו באוזני זו. הזריקות בקושי התקרבו לטבעת, והילדים שישבו בצדו השני של המגרש התגלגלו מצחוק ואף זיכו אותי באותו מבט, של מי שרואה פקח עירוני רושם מכתב אהבה לרכב שלו. יעני "אנחנו יודעים שיש כאלה כמוך בעולם, אבל למה דווקא אצלי"?

אבל אחרי משהו כמו רבע שעה, זה התחיל לחזור אליי, וזו היתה אחת התחושות הכי כיפיות בעולם. ההרגשה שהכדור הוא חלק אינטגרלי ממני, שאני יודע בדיוק מה לעשות איתו כדי שבסופה של כל תנועה הוא יגיע לאן שצריך. שהמגרש הוא בית הגידול הטבעי שלי, ושבכל רגע נתון ברור לי איפה אני נמצא יחסית לסל, ומה הדבר הבא שצריך לעשות. לא שהפכתי בבת אחת לאיזה מגה-סטאר, אבל מבחינת ההרגשה, הייתי שוב הילד בן העשר, שמגיע מבית הספר בשתיים בצהרים, מעיף את התיק על המיטה בחדר (ממילא לא היה בתוכו שום דבר שיתרום משהו חיובי לאנושות), לוקח את כדור הסופר-קיי 78 מגומי, רץ למגרש הרעוע של רמת דוד ולא יורד ממנו עד שבע וחצי-שמונה, כשאמא ז"ל היתה מגיעה להזכיר לי שעם כל הרצון הטוב לשאיפותיי להיות בוזי ינאי הבא (והיו הרבה כאלו), צוות חדר האוכל לא יחכה לי לנצח עם ארוחת הערב.

הכל חזר אליי, לפחות ברמה העקרונית, והתוצאות בשטח היו בהתאם. הכדורים החלו להיכנס באחוזים גבוהים יותר ויותר, כולל מעבר לקשת השלוש, משהו שלפני שהגעתי למגרש נראה לי דימיוני לפחות כמו אידיליה בין הסיעות השונות באיגוד הכדורסל. חלק גדול מהתנועות עדיין נעשה בסלואו-מושן רציני יחסית לעבר, אבל היסודות היו שם. ועוד איך היו. יעידו על כך הילדים בצדו השני של המגרש, שכבר מזמן הפסיקו לצחוק.

שלושה אלמנטים שיכנעו אותי סופית שהחלודה בדרך להיעלם סופית. בראש ובראשונה, הפייד-אוויי. נכון שעקרונית הייתי שחקן שהפועל ומכבי חיפה רבו עליו (מכבי רצו שאשחק בהפועל ולהפך), אבל חברות וחברים - בשנות ה-80', עם מספר 5 על הגב (לכבודו של בוזי ינאי, אלא מה), היה לי פייד-אוויי, שרק בודדים במרחבי ליגות ב' ו-ג' במחוזות חיפה והעמקים יכלו לעצור בלי פאול, אם בכלל. מה שאתם שומעים. יעיד על כך יותר מכל חוסר האונים של הצעיר בן ה-16, שביום שישי האחרון קיבל ממני כמה וכמה כאלה על הראש.

חזרו להן ממסע במנהרת הזמן גם הקליעות עם הלוח, המוכרות לבני דורי כאלמנט הנקרא על שמו של חיים זלוטיקמן. מי שזכה לראות את האגדה והאיש בפעולה - מבין. כל האחרים? יסתפקו בלדמיין ניצול מקסימלי של העובדה שלוח הסל קיים לא רק כדי להחזיק את הטבעת, אלא גם כגורם מסייע מרכזי להכניס לתוכה את הכדור. הרוח המשמעותית למדי, שהחלה לנשב בשלב מסוים ובבת אחת החזירה אותי למגרשים כמו רמת השופט ושדה אליהו, בהם ידע במטאורולוגיה היה יתרון עצום, רק חיזקה את הצורך להיעזר בלוח כמה שיותר. וזה עבד, לפחות הרבה יותר ממה שציפיתי.

והיו גם זריקות העונשין. בשיאי (הכל יחסי, כזכור), קלעתי עונשין באחוזים שגם סטיב נאש לא היה מתבייש בהם. בחיי. ביום שישי, אחרי שעה על המגרש, עשיתי 17 מ-20, כולל 13 רצופות עד להחטאה הראשונה. לא רע בשביל מי שרק שעה קודם, הרגיש שגם אם יזרוק ממרומי סוכת המציל - אין סיכוי שיפגע בים.

כיף גדול היה, לא אנסה אפילו להכחיש זאת. לכמה רגעים, הרגשתי שוב כמו באותם ימים רחוקים על מגרשי האספלט והבלטות של העמק. עכשיו רק צריך להתמיד. בטוח שזה יקרה, גם אם על חשבון דברים אחרים. יש סדרי עדיפויות בחיים. בראש סדר העדיפויות כרגע, למשל, נמצא הצורך להשיג כמה שיותר בן-גיי וקרח לשרירים הכואבים עד מאוד. איך אמרתי פעם לבן של חברים, שהתלונן על כך שארבעת אחיו הגדולים מציקים לו: "אין מה לעשות, יש מחיר לעובדה שאתה מספר 5".

shaharhermelin@gmail.com

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 15/11/2019
 
  נרימה כוסית לחיי 
ריצ'רד הנדריקס
 
 
קצת קארים, שיהיה. ...
 
 
אחרי דנילוביץ' ומאיירס, הנה עוד שני אירופיים מובילים. ...
 
 
יאאא אולוהייים! איזה צילום. ארל האליל מקבל ערך. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up