נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
השכן ואני
רביעי הגיע, הטניסלע השבועי בפתח. ככה, פחות או יותר, זה נראה בדרך כלל.
14/8/2013    
 

השכן יגיע עם סיגריה בידו בחמישה לשמונה, יכבה אותה ויטפס לרכב הנשיאותי.

ניסע לאוניברסיטת תל אביב, ניסע.

הוא יירד מהרכב, יצית עוד סיגריה וימשוך אותה ממש עד לעלייה למגרש. ינקבו לו בכרטיסיה כרגיל, בשעה שאביט בשמיים החשוכים בהנאה ובחוסר מעורבות. מ'כפת לי אני, כרטיסיה-מה-כרטיסיה. יש לי מנוי. אז מה אם אני מנצל אותו מעט כל כך.

נגיע אל המגרש. הזרקורים מאירים. גם מעירים. תענוג. איזה כיף. שעה וחצי פעם בשבוע, בלי כלום, וגם בלי שום, ואפילו בלי שום כלום. מתכונן לניצחון נוסף על השכן.

הוא יתמתח ליד הרשת. אני אזייף, כהרגלי, ואעשה כאילו. גם את הכאילו הזה לא עשיתי בעבר, עד לקרע בשריר התאומים שהוריד אותי לחמישה חודשים.

נערוך שוב את החימום המיותר הזה בן ה-10 דקות של העברת כדורים מצד לצד, שכל כך נמאס לי ממנו, אבל הוא מתעקש עליו.

"שנתחיל?" אשאל אותו. והוא יענה: "כן, תתחיל אתה". או: "חכה עוד קצת, בוא נמשיך בחימום". ואני ארגיש בזבוז זמן, אבל אלך עם הראש של השכן.

נרגיש עייפות עוד לפני שהתחלנו. ברם, נהנה בלשחק אותה פדרר בכאילו.

מן הסתם, המערכה הראשונה תהיה כנראה צמודה. בשבוע שעבר, לעומת זאת, הוא פתאום הפתיע עם 1-6 דורסני. יצאתי מזה בשלום במערכה השנייה איכשהו. אנחת רווחה. כמעט הפסד ראשון בהיסטוריית המפגשים בינינו.

לא יהיה לנו כוח לסיים את השנייה. זה כמעט בדוק.

יהיו לי כמה חבטות גאוניות, במונחים שלי. כאלה שאחריהן אשאל את עצמי אם טעיתי כשלא הלכתי לטניס במקום לכדורסל אי-אז בימים.

ואז הוא יראה שגם לו יש מה למכור, לפעמים.

הלפעמים הזה אף פעם לא הספיק לו, מאזן כל הזמנים עומד על 0:36 לטובתי במשחקים שהגיעו לסיום שתי מערכות. היו עוד הרבה מפגשים אחרים שלא הושלמו מסיבות שונות (גשם, פציעות ועייפות בעיקר, שהרי מדובר בשני קשישים רופסים בסופו של דבר) – ולא נכללים במאזן הסופי.

אהנה מאוד לשלוח לו כדורים עמוקים, חזקים, קרוב לרגליים, נקודת תורפה של השכן מראשית הימים ועד היום. הוא טרם מצא לה פתרון.

הוא, מצד שני, ינסה לתפוס אותי לא מוכן אחרי הגשות חלשות וסתמיות מדי, וישלח כדורים קצרים בתגובה בסוג של בנק הנד קטלני שמביס אותי לעיתים קרובות מדי.

אהיה שאנן, כהרגלי (עם 0-36 אי אפשר להאשים אותי).

המערכה הראשונה תהיה צמודה יחסית. הוא יוביל 1-3 ו-4-5 עם הגשה שלו, אבל לא אתן לו את התענוג. זה ייגמר ב-6-7 לטובתי איכשהו. או להיפך.

בשנייה הוא כבר יהיה כבד ורופס וירבה בשגיאות כפולות. לא יהיה לו אוויר, לא יהיה לו. ב-1-3 לטובתי נחליט להפסיק.

נסיים את המשחק מיוזעים עד אימה בלחות הנוראית של אוגוסט בתל-אביב. נאסוף את הכדורים ונמשיך לפנטז על תנאים טובים יותר (מישהו שיאסוף אותם עבורנו).

נצא מהמגרש, לא לפני מבט עורג בהיא שם מהמגרש הסמוך. זה קורה גם לקשישים, אף פעם לא באמת עובר. הוא יצית סיגריה שתחזיק עד לרכב.

בדרך נעצור ליד מכונת המשקאות ונקנה שוב בירה שחורה, או קולה זירו, או אולי דווקא פאנטה מזעזעת – בתנאי שהמכונה תעבוד.

בלעה ששה שקלים המנוולת הזו בפעם שעברה, מבלי לתת תמורה. כל הדחיפות והלחץ הפיזי לא עזרו. מנוולת.

נגיע לרכב הנשיאותי. הוא יכבה את הסיגריה לפני הכניסה אליו.

נקשיב לדיסק של אלטון ג'ון, שנמצא כבר קרוב לשנה ברכב הנשיאותי ולא הוחלף. עצלות? סדרי עדיפויות? אהדה לאלטון הקשיש? לא נכחיש אחת מאפשרויות אלו, גם לא נאשר.

נגיע הביתה. ניפרד בכבדות.

עוד טניסלע שבועי מאחורינו.

עדכון מאוחר: 3-6 נשיאותי במערכה הראשונה, 1-4 מפתיע לשכן בשנייה . . . ואז הוא פרש בטענת "איני יכול עוד". לפיכך, התוצאה נשטפת אל הים כלא היתה והמאזן עומד על 0-36 נשיאותי-מוחץ ו-12 תיקו במשחקים בהם הושלמו שתי מערכות מלאות.

 
 
שוטה הנבואה
 
 
כשאני שפוף ורע לי על הלב, אני נזכר בדוקטור ועליו חושב. ...
 
 
מי זה? ...
 
 
סילבן לנדסברג מצטרף ל"זה א-ב של כדורסלע". בשעה טובה, חבוב. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up