נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מספיק שישמחו ילד אחד
אליפות אירופה 2013 בסלובניה בפתח, מה שמחזיר את סר ש. הרמלין הקשיש-ישיש לזו מ-1979. נו מה, חשבתם אחרת? כזה הוא הסר, נכבדו על כך.
1/9/2013    
 

טוב, נראה לי שרובנו, אם לא כולנו, מסכימים שהפרומו של ערוץ הספורט לאליפות אירופה הקרובה - המציג את שחקני הנבחרת כגיבורי על - הוא לא מצחיק במקרה הטוב, והזוי עד אידיוטי במקרה הרע. כשאני אומר רובנו, זה כולל גם את עידו קוז'יקרו, שבדוגריותו האופיינית אמר בסוף השבוע בראיון ל"הארץ" - שהיה הרבה יותר מתאים לו היו מצלמים אותם עם בגדי עבודה וטוריות, או משהו כזה.

לא יודע מה עבר בראש של מי שהגה את הפרומו הזה. קצת תמיכה פסיכולוגית לשחקנים? סתם משהו שעוד עשו לפניו? אולי בכלל פארודיה? אין לי מושג וזה גם לא כזה מעניין. בשורה התחתונה, כמו יותר מדי משחקני הנבחרת במשחקי ההכנה, הוא החטיא את המטרה.

הנבחרת שוב בדרך לאליפות אירופה, ושוב מדברים על מטרות וציפיות במונחים של כמה ניצחונות היא תשיג, והאם היא תצליח לעלות לשלב הבא, או ששוב תמצא עצמה בחצי התחתון של הדירוג (שזהו, לעניות דעתי הלא קובעת, מקומה הריאלי). דיבורים טבעיים ולגיטימיים לחלוטין, כמובן, אבל אני מעדיף להסתכל על זה מנקודה קצת אחרת, ששוב - כמו המון דברים שקשורים לכדורסל הישראלי בכלל ולנבחרת בפרט - מחזירה אותי לטורינו 79'.

סיפור המעשה נטחן כבר אינספור פעמים בכל מקום אפשרי, כולל ממש כאן, אבל לטובת מי שבכל זאת לא שולט בחומר, או סתם שמח להיזכר, הנה תקציר האירועים: 12 נבחרות (כן-כן, היו ימים שרק הטובות באמת הגיעו לטורניר הגמר. לא כל מי שמתישהו ב-127 השנים האחרונות הכריז על עצמאות ו/או על הקמת איגוד כדורסל) שחולקו לשלושה בתים. שתי הראשונות עולות לבית העליון, שתי האחרונות למשחקי ההישרדות. התוצאה במפגש הישיר בבית המוקדם, נחשבת גם בשלב השני, שהיה בן סיבוב אחד בלבד.

ישראל הוגרלה לבית אחד עם יוגוסלביה, אלופת העולם, צרפת ופולין. ניצחנו את פולין, אבל הפסדנו לצרפת. פולין ניצחה את צרפת, ועקב יחס סלים פנימי, הפסד (צפוי לחלוטין) ליוגוסלביה היה שולח אותנו לבית התחתון עם צרפת, כאשר אנחנו כבר גוררים את ההפסד מולה.

אף אחד לא האמין שננצח את יוגוסלביה הגדולה. כמה גדולה? הנה רק חלק מהסגל שלה: דליפאגיץ', קיצ'אנוביץ', דליבאשיץ', צ'וסיץ', סלאבניץ', ואראיץ', וילפאן ורדובאנוביץ'. תותחי-על אחד-אחד. עד כדי כך לא האמינו, שרלף קליין שלח את העוזר שלו, בוב גונן, לאחד הבתים האחרים, כדי לצפות ביריבות הצפויות לנו בבית התחתון. מי שעוד לא האמין, היתה הטלוויזיה, שאפילו לא שידרה את המשחק. עד היום לא ברור לי אם האשמים היו החברים ברוממה, שניסו לחסוך לעצמם את עלות השידור, או אנשי הטלוויזיה האיטלקית, שלא טרחו לצלם, אבל שידור לא היה.

אי לכך ובהתאם לזאת, נאלצתי, כמו כל עם ישראל, להאזין לשידור ברדיו. גדעון הוד המיתולוגי שידר, ואם זיכרוני הרעוע אינו מטעה אותי - רני כהנא היה הפרשן. הבעיה מבחינתי היתה, שבאותם ימים לא הייתי מסוגל להאזין לשידורי ספורט ברדיו. פשוט לא יכולתי. העובדה שאני לא רואה מה קורה עיצבנה אותי ברמות שקשה לתאר. היום זה ממש לא מזיז לי, אבל אז, בגיל 14? הייתי חוטף קריזה אחרי חמש דקות גג.

איך מתגברים על הבעיה? פותחים את הרדיו אחת לעשר דקות, מתעדכנים בתוצאה ובזמן וסוגרים עד הפעם הבאה. בין לבין, מחפשים מה לעשות כדי להפיג את המתח, למרות שיודעים בוודאות ששום דבר לא יעזור.

את המחצית הראשונה מול יוגוסלביה, עברתי יחסית בשלום. מהדיווחים הקטועים הבנתי שהנבחרת לגמרי בתמונה, אבל כפולני טוב רק ישבתי וחיכיתי לקריסת כוחותינו ולבריחה היוגוסלבית. הבעיה האמיתית התחילה בשלהי המחצית השנייה, כאשר הצטרפתי לשידור בדיוק כשגדעון הוד דיווח על 56:68 לישראל. חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל הוא התעקש. כאן כבר ממש כעסתי, כי היה לי ברור שכגודל היתרון יהיו גודל הנפילה והאכזבה בסיום, אחרי שנמצא את הדרך להפסיד.

החלטתי לצאת לסיבוב על האופניים. הקיבוץ, כהרגלו, היה הומה וסואן כמו בית קברות בשלוש לפנות בוקר. את הפרות ברפת המשחק לא ממש הטריד, ואת התרנגולות אפילו לא טרחתי לשאול. הן אף פעם לא הצטיינו בשיחות חולין, שלא לדבר על חילופי דעות מקצועיים.

כשחזרתי לחדר, ופתחתי את הרדיו, כבר היה 71:76 ליוגוסלביה. "אמרתי לכם!", צעקתי על שרידי הדלת השבורה של בית הילדים (הערה: דלת עץ סטנדרטית לא עומדת מול בעיטות של ילד בן 14 בשיא הקריזה). דמעות התסכול כבר עשו את דרכן החוצה, כשהחלטתי להפעיל את הרדיו בפעם האחרונה, לקבל אישור סופי לרוע הגזירה ולקלל את כל העולם ואשתו.

בעיתוי שאין כדוגמתו, תפסתי בדיוק את 15 השניות האחרונות. איבוד הכדור היוגוסלבי, הכנסת הכדור המהירה של קפלן וסל הניצחון של מיקי. אחרי כמה שניות של הלם, ועוד כמה שניות של עיכול, טסתי החוצה (נדמה לי שבדרך ריסקתי עוד דלת, או שאולי חלון?) בדרך לבית ההורים, לחגוג עם אבא שלי.

עדי ראייה מספרים, שעשיתי את הדרך תוך צרחות מטורפות, ומשהו שכנראה היה אמור להיות ריקודי שמחה, ובפועל נראה כמו כלב ים על סטרואידים. יכול להיות. לא זוכר. מה שאני כן זוכר, כאילו זה קרה לפני שעה, הוא את השמחה שחשתי. כנראה העוצמתית ביותר בתולדותיי.

וזה מה שאני מצפה מהנבחרת. לא יודע מה תעשו מול מי, ובאיזה מקום תדורגו בסופו של דבר. אבל אם תצליחו לשמח ככה אפילו ילד אחד בישראל - עשיתם את שלכם, ובגדול.

לסיום, אי אפשר בלי עדות מצולמת לניצחון הגדול ההוא. הנה כאן.

ואם כבר, הנה קטעים מהניצחונות הגדולים על ספרד ועל צ'כוסלובקיה באותו טורניר, וגם משהו מההפסד בגמר מול ברית המועצות. שנה טובה.

shaharhermelin@gmail.com

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 21/09/2019
 
  נרימה כוסית לחיי 
קורטני פאריס
 
 
מרוב שנים בכדורסל הספרדי לפעמים שוכחים שהוא בכלל איטלקי. ...
 
 
ברצלונה נגד ריאל: נסו לזהות שלושה, גם שניים עשויים להספיק. ...
 
 
יאאא אולוהייים! איזה צילום. ארל האליל מקבל ערך. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up