נראו לאחרונה
 
 
הספר "דאנק בפרצוף"   הספר "דאנק בפרצוף"
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ניאלץ להסתפק בדאנקן ולברון?
מה הכיף במשחקים שאין בהם את מי לתעב? סר ש. הרמלין מעלה שאלה שאוהדים אצילים רבים עוסקים בה לאורך השנים. נאזין ברוב קשב.
7/11/2013    
 

הנה משהו שלא חשבתי אף פעם שאומר, ודאי שלא קבל עם וסייבר-ספייס: שמחתי לראות שבוסטון סלטיקס ניצחו. כן-כן, אור ליום חמישי, שעון גבעתיים, גברו הסלטיקס על יוטה ג'אז 87-97, רשמו בכך את ניצחונם הראשון לעונת 2013-14, והדבר שימח אותי, ואפילו לא מעט. אותי. שימח. ניצחון של בוסטון. ואפילו לא מעט.

כל אוהד ספורט אמיתי, בכל ענף שהוא, יודע שהדבר היחיד שאולי משתווה לשמחת הניצחון של קבוצתו האהודה, הוא השמחה על הפסדה של היריבה השנואה. משחקי דרבי הם לרוב הספקים העיקריים של שמחה ושמחה לאיד מעין אלו, אבל כמובן שלא חסרות דוגמאות ליריבויות היסטוריות ומיתולוגיות אחרות, על רקע גיאוגרפי או כל סיבה אחרת.

כבר בתחילת ה"קריירה" שלי ב-NBA, נכנסו הסלטיקס לרשימה השחורה, מאחר שהם עמדו בדרכם של ד"ר ג'יי והסיקסרס לאליפות המזרח, ומשם אל הטבעת הנכספת. כשהגיע מג'יק לליגה, הם שודרגו מיד למעמד הגרועים שבאויבים. הכל כבר נאמר ונכתב על מאבקי האיתנים של שנות ה-80', כך שבאמת אין צורך להרחיב שוב. בשורה התחתונה, אין ולא היו אמוציות בעקבות ניצחונות והפסדים של הסלטיקס והלייקרס של אותם ימים - כל אחת לחוד, וכמובן שבעימותים הישירים ביניהן.

גם אחרי שנגמר עידן מג'יק, בירד וחבריהם, עדיין נותרו שתי הקבוצות חזקות מספיק בשביל לשמור על הגחלת. בגמרים של 2008 ו-2010 שוב עלו הלהבות בסטייפלס סנטר ובגארדן. זה אמנם לא היה העוצמות (בעיקר של המכות) כמו לפני 30 שנה, אבל באופן כללי היה כיף גדול, או באסה גדולה. הכל בהתאם לתוצאות הסופיות.

מאז, זרמו הרבה מים במפרץ מסצ'וסטס, ומה שנשאר מהסלטיקס לא רק שלא משמח, אפילו לא מצחיק. בעצם אולי כן מצחיק, אם לשפוט לפי כמה מההשתפכויות של אוהדי סלטיקס מתוסכלים ברשת. לא הכל מקורי, אבל העיקר הכוונה:

"מה ההבדל בין הסלטיקס של השנה לדלי מלא זבל? הדלי...".

"מה הבדל בין הסלטיקס לשטר של דולר? מדולר אפשר להוציא ארבעה רבעים מלאים".

"מה נעשה שנייה אחרי שננצח בגמר ה-NBA? נכבה את הפלייסטיישן ונלך לישון".

"למה הציפורים הפסיקו לעוף מעל הגארדן? כבר לא נשאר על מה לחרבן שם".

וכן הלאה וכן הלאה, וגם די בצדק. אין לי ספק שאיש בבוסטון לא ציפה לראות השנה חמישייה ברמה של פירס-רונדו-גארנט-אלן-פרקינס מימי האליפות האחרונה - שלא לדבר על בירד-מקהייל-פאריש-איינג'-ג'ונסון של הימים ההם - אבל ג'ף גרין, ברנדון באס, אייברי בראדלי, ג'ורדן קרופורד ו-ויטור פבראני? עם זה לצאת למלחמה? לא שהלייקרס הם מציאה גדולה, עם או בלי קובי, אבל רבאק - אין גבול?

על פניו, לראות את היריבה הגדולה של פעם מתרסקת עד כדי כך אמורה להיות סיבה לששון ולשמחה. בפועל, לא ממש. כדי לשמר ולו חלק קטן מאותן אמוציות של פעם, יש צורך בסגלים שיצדיקו זאת. עם כל הכבוד למשקעי העבר, באופן אישי אני לא מוצא שום כיף וטעם במשחק בין הסלטיקס ללייקרס, שכל מה שהוא יכול לקבוע הוא אם המאזן הסופי של האויב המיתולוגי יהיה 62-20 או 61-21, אפילו אם זה ישנה במשהו ללייקרס בקרב על המקום השמיני לפלייאוף (אין מה לדאוג, הם לא יהיו שם. לא במקום השמיני ולא בפלייאוף).

יואילו נא החברים מבוסטון, יתאפסו על עצמם ויתנו לנו משהו או מישהו ראוי לתעב. נכון שנצליח להסתדר בלעדיהם, שהרי תמיד אפשר להתנחם בדאנקן, פארקר, ג'ינובילי ופופוביץ' מכאן, או בלברון, ווייד ובוש משם. ועדיין, לא היו ואין שנאה ספורטיבית ושמחה לאיד כמו אלו שעוררו הסלטיקס. יהיו בעתיד? ימים יגידו. הלוואי.

shaharhermelin@gmail.com

 
 
שוטה הנבואה
 
ארועים לתאריך: 22/09/2019
 
  נרימה כוסית לחיי 
מארק בריסקר
 
  נרימה כוסית לחיי 
פייס מאניון
 
 
מרוב שנים בכדורסל הספרדי לפעמים שוכחים שהוא בכלל איטלקי. ...
 
 
ברצלונה נגד ריאל: נסו לזהות שלושה, גם שניים עשויים להספיק. ...
 
 
יאאא אולוהייים! איזה צילום. ארל האליל מקבל ערך. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up