הם היו שלושה. דייויד בלו שעמד מולו, דווין סמית' שעמד בהיכון שני מטרים מאחוריו ואלכס טיוס, כיפת ברזל של מכבי ת"א, שהשגיח על קבלת ההחלטות של האויב.

דונטה סמית', חביב הסיפרה, איש ששייך בכלל לסוף השמונים ולתחילת התשעים על פי כל אמת מידה מקובלת אצלנו בנשיאות, ואיכשהו התגלגל ל-2014, הריץ מחשבות בראש ובינתיים טיפל בכדור בדרכו המעט איטית.

השניות רצו, שניות אחרונות בהחלט בהארכה. שלשה נאה כרפאל נותנת אליפות, אחד על אחד פנימה נותן סל, סחיטת עבירה, החטאה, או איבוד כדור.

או גג של אלכס טיוס.

דונטה הלך פנימה, הכיפה לא איחרה ליירט. "כיפת ברזל" לאלכס טיוס? כינוי מתבקש וקלאסי, בקרוב נכריע על כך בדיוני הנשיאות של פוסט-עונה.

היה כאן ויכוח לגבי טיוס לפני מספר שבועות, לי ולאחד הנתינים. ויכוח שנגרר על פני שניים או שלושה אייטמונים סביב מוגבלויותיו ההתקפיות, הטכניקה שלו ושאר חצילים וקישואים. טיוס כנראה שמע (משפט מיותר, מזכיר את ה"ניחסנו אותו" האינפנטילי של רוב שדרי המשחק בארץ ואולי גם בתבל) – והראה לנתין מיהו. ארבע חסימות לאורך משחק הגמר, כל הגגות של מכבי ת"א, בעצם.

כך או אחרת, אחרת או כך, עונת משחקים נוספת באה לסופה בעיתוי מושלם. אף משחק מונדיאל לא יוכל לגזול אפילו פירור רייטינג השייך לכדורסל המקומי. פינינו את הדרך לערלים ולגויים המנוולים בדיוק בזמן, בגאווה ובראש מורם, עם שני משחקי צמודים לקינוח.

כל שנבקש – לו יהי.