צעירים היינו, וכבר לא. רגל פה קמט שם. פיתחנו פימה לתפארת וכרס שלא ניתן להסתיר עוד, מזכרת חיה ורוטטת לכמויות הבורקסים הנבלעים כלאחר יד מבלי מצפון או מחשבה יתרה. והפלא ופלא, השנים לא פסחו גם עליו: הבלורית הפכה לקרחת, הסייח בגר לסוס וקיר הגבס התגבש לכדי חומת בטון. צוק איתן זה הוא.

ובעוד אנו מושכים את הכרס לאחור, בעיקר בהיתקלויות פתע מאתגרות עם צעירות בשנות העשרים בקרן רחוב, עידו קוז'יקרו שומר על מוצקות מופלאה. אין בו סדקים, או חריצים, רק מאה אחוז שריר וכוח. ונדמה, גם אם קשה להאמין, שהאיש סיים את הקריירה כשהוא מחוטב אף יותר משהיה כבן 19 במדי הפועל גליל עליון ב-1997. אחח, הקנאה.

ובכל זאת, קוז'יקרו – הייתכן שזה קוז'וקרו בכלל וטעינו לאורך כל השנים? – פרש בזמן. אולי אפילו עונה אחת מעבר לשיא, אבל מי יזכור ולמי אכפת. לא ממהרים לוותר על משחק אהוב, על משכורת גדולה, על תחום המחייה. הדשא לא ירוק יותר במסדרונות הנדל"ן והביזנס, ואין בו תהילה או נשימה נעתקת. החלטה על סוף היא גם תחילת ההתחלה, ואם אפשר עדיף בסביבה מוכרת ותומכת. כדורסל.

קוז'יקרו הישיר מבט וצעד קדימה אל האפלה. היו מספיק מתנדבים שטרחו להאיר לו אותה, ליצור עבורו כביש סלול להמשך דרכו והופ – פתאום הילד שהעריץ את ברד ליף ואנדרו קנדי הוא מנהל מכבי חיפה. ולמעשה, חלק מטרנד חדש לפיו שחקני עבר הופכים למנהלים.

גור שלף לקח את התפקיד לכיוונים אחרים מאשר מוני פנאן ז"ל ("אני לא מתכוון להחליף נורות בדירות של הזרים"), וניקולה וויצ'יץ' שכלל את העניין ולקח אותו צעד קדימה. לא פלא שבין מנהלי הקבוצות כיום ניתן לאתר אנשים בגובה 2.05 מ' במקום 1.75 מ', אשר על הדרך מפרשנים בטלוויזיה, מתראיינים ברדיו, נותנים עצות מקצועיות לשחקנים ועשויים להנחיל ממורשתם כמאמנים לגבוהים במקרה הצורך. ככה זה היום, או שיש לך מספר זהויות במקביל, או שאתה ענתיקה ונזפזפ אותך לארכיון.

קוז'יקרו ידאג שגם וגם, ככה ואחרת, כאן ועכשיו. יכול להיות שככדורסלן הוא ענתיקה, אבל כמנהל הוא פרח טיס. הוא ידאג שאף אחד לא ירגיש ישן או מיותר בסביבתו. הוא ידרבן ויעקוץ, יקנטר ויחמיא, ירביץ דאחקה ואחר כך עוד אחת, ובלבד שהעסק ירגיש חי, בועט, קולע, זורם, מחובר. שחקן עבר אמור להיות אפילו טוב יותר כמנהל קבוצה מאשר כמאמן. לא רק שהוא מכיר על בוריה את החיים על המגרש, הוא גם מכיר אותם בחדרי ההלבשה, באוטובוסים, בשדות התעופה ובשיחות הקטנות ומלאות הטרוניות של שחקנים כלפי מאמנים. הוא יודע מה מנהלי קבוצה צריכים לעשות, ובעיקר ממה להימנע. הוא יודע מה מרגיז שחקן ומה מהנה ומחמיא לו. חווה על בשרו. על דפנותיו, נכון יותר.

עידו יהיה על הפרקט גם בעונה הבאה בליגת העל, אבל יחסר. המינוס בתפקידים הניהוליים הוא הצבע האפרפר שמתלבש לחבר'ה האלה על הלחיים לאורך זמן, לפחות מבחינת התודעה הציבורית. באיזשהו שלב הוא יישב על ספסל מכבי חיפה ופשוט יתאדה, הוא יהיה מזכרת חיה לשחקן שהוא חתיכת היסטוריה. מהר מאוד יוגדר "לשעבר" אף בהיותו פעיל בתחום, וההתמודדות הנפשית במעבר בין ריבאונדר מאיים לזורק מגבת לעבר זר רוטן כרוכה בלא מעט רגעים מעיקים.

קוז'יקרו עבר בשלום התמודדויות רבות לאורך הקריירה הארוכה שלו, הוא יעבור גם את זו. האופי שלו, כטיפוס קבוצתי, יקדם אותו. ואם כשחקן היה צריך להמתין כל כך הרבה שנים עד לתואר האליפות שלו, נותר לאחל לו שיגיע לפסגה כמנהל במהירות האפשרית.