בתחילת שנות ה-80', היתה יריבות לא קטנה בין הלייקרס לסיקסרס. לא באינטנסיביות ובעוצמות של הלייקרס מול הסלטיקס, או של הסיקסרס מול הסלטיקס, אבל בהחלט יריבות ראויה. מצד אחד, ה-הופעה של מג'יק במשחק השישי בסדרת הגמר של 80', כשהוא מתופקד כסנטר במקום קארים הפצוע (42 נקודות, 15 ריבאונדים, 7 אסיסטים, שלוש חטיפות וחסימה - שורה סטטיסטית שאני זוכר גם כשמעירים אותי באמצע הלילה), ומצד שני הסוויפ המהדהד של הסיקסרס בגמר 83'.

בין לבין, וגם אחרי זה, היו כל מיני צדדים אחרים, כולל - נגיד - הגמר של 2001. למה "נגיד"? כי זה לא היה ממש כוחות. כן, אייברסון היה ענק ומוטומבו סיים עם ממוצע של דאבל-דאבל, אבל קצת קשה לקחת אליפות מול שאקיל, בראיינט, ריק פוקס, דרק פישר, רוברט הורי והוראס גראנט, כשהצוות המסייע שלך הוא - עם כל הכבוד - ארון מקי, טיירון היל, אריק סנואו, ג'ומיין ג'ונס וג'ורג' לינץ'.

גם היום יש תחרות די צמודה בין הלייקרס לסיקסרס, רק שהפעם ה"מאבק" הוא על המאזן הגרוע בליגה, כשהפרס למנצחים, אם מישהו מתעקש לקרוא להם כך, הוא סיכוי גדול יותר לזכות בבחירת הדראפט הראשונה. שום דבר מעבר לזה.

באופן מקרי לחלוטין, יצא לי לצפות אור ליום שני בכמה דקות מתוך המשחק בין הלייקרס לגולדן סטייט. היה נורא. לא רק עבור מי שהיו לא מעט שנים בהן חפץ בהצלחתם של הלייקרס (כשזה מגיע ל-NBA, תמיד הייתי אוהד של שחקנים, לא של קבוצות. ד"ר ג'יי, מג'יק, שאק. בסדר הזה), פשוט נורא ואיום באופן כללי. נסיכה ב', שבדיוק התעוררה ודשדשה לסלון, שאלה אם אני צופה בכדורסל. אני לא ממש בטוח במה אני צופה, עניתי, אבל כדורסל זה לא.

זה מה שזה כן היה: בראיינט הולך אחד על אחד, אחד על שניים, אחד על חמישה, ומבחינת כל הנוכחים - גם אחד על תשעה. אפילו מהספה שלי, בשש בבוקר, היה קל להבחין עד כמה חבריו (?) לקבוצה אוהבים ומעריכים את מה שהוא עושה. בערך כמו קולונוסקופיה ללא הרדמה.

חשבון פשוט: האיש היה על המגרש 31 דקות, במהלכן זרק 34 פעם מהשדה, ועוד שמונה פעמים התייצב על קו העונשין. כלומר, במהלך 31 דקות הוא סיים 42 התקפות. לא בדקתי, אבל לעניות דעתי הלא קובעת אלה מספרים שגם דורון ג'מצ'י, בימיו במכבי רמת גן, התקשה להעמיד. בדף הסטטיסטיקה הרשמי, כתוב שקובי מסר במשחק הזה שלושה אסיסטים. באותה מידה יכלו לכתוב שהוא חבר של שאקיל בפייסבוק. שני הדברים אמינים עליי באותה מידה.

אני זוכר ראיון עם בראיינט לפני שנתיים-שלוש, במהלכו הוא דיבר על הרצון לזכות בטבעת אליפות שישית, ובכך (את זה הוא לא אמר במפורש, אבל כל אחד במערכת השמש ומחוצה לה יודע) להשוות את ההישג של מייקל ג'ורדן. מאחר שאין שום סיכוי שזה יקרה, גם אם קובי יהיה המשתתף היחיד בהגרלה בה תחולק לזוכה טבעת שכזו, ברור שהדבר היחיד שמניע אותו כרגע הוא הרצון לעבור את ג'ורדן בטבלת קלעי כל הזמנים.

זו זכותו, כמובן. מי אנחנו שנגיד לקובי בראיינט מה לעשות ואיך לשחק? מצד שני, זכותי לסרב לצפות בדבר הזה, שאם הייתי קורא לו שכונה הייתי מעליב קשות את כל השכונות באשר הן. קובי יחלוף על פני ג'ורדן בעוד כמה שבועות, אולי גם ישיג את קארל מלון, שנמצא עוד איזה 2000 נקודות קדימה, ושמא אפילו יעשה את מה שנחשב לעל גבול הבלתי אפשרי, וידיח יום אחד את קארים מראש טבלת קלעי כל הזמנים. נשבע לכם שזה לא יזיז לי, אבל בואו ניקח צעד-צעד. בתור התחלה: תעבור כבר את ג'ורדן, נודניק!

shaharhermelin@gmail.com