מפה לשם זו כבר עונה רביעית שאני משדר ליגת התיכונים, וגם קוראי כדורסלע לא נותרים יבשים. פה פורסם אייטמון שעיקרו יניב סולומון (נפצע, ומה מאז? פרש?), שם הובאו מעלליו של דניאל דנינו לידיעת הציבור, פה על רועי איילון והיובל הרצליה.

ועכשיו, מה עכשיו?

מסמרים ונוצות? לא ממש. יותר כמו אופק חכמון מגימנסיה ריאלית ראשון לציון.

עצרו הכל, אפילו שהפועל ירושלים בקשיים ביורוקאפ וגיא גודס מאפיר בכל דקה שעוברת מדאגה ולחץ. בואו נדבר קצת על אופק חכמון.

ראיתי אותו גם בעונות הקודמות אבל עכשיו, כתלמיד י"ב, הוא השתלט לחלוטין על המשחק לפחות ברמת ליגת התיכונים. אומרים שגם בליגה לנוער קשה מאוד להתמודד איתו. עד עכשיו יש לו ארבעה טריפל דאבלים, והעונה צעירה מאוד.

מה יש בחכמון? שילוב נהדר של יכולת לקלוע נקודות, להוריד ריבאונדים ולמסור אסיסטים. בעיקר זה. הוא לא אתלטי מאוד, גם לא מהיר במיוחד ואם יש תחום שכמעט ולא הראה היום, בניצחון על הביתי על כצנלסון כפר סבא במשחק הראשון מבין שניים ברבע גמר ליגת התיכונים, זו הקליעה מבחוץ. הוא זרק פעם אחת לשלוש וקלע אותה. השאר הגיע מחדירות, מריבאונד התקפה, מהרבה פעמים על קו העונשין.

יש לו קליעה, אגב. הוא הראה את זה בעונות קודמות, אבל היום, כשחקן הכי מרכזי בקבוצה, הוא בהרבה מאוד מקרים זה שמתחיל את ההתקפה ומניע את הקבוצה, וגם מסיים. זה לא שאחרים מסדרים לו תרגילים לזריקה חופשית לשלוש. להיפך, הוא זה שמסדר לאחרים.

ובכל זאת, אופק לא הראה במשחק שהוא יכול לייצור לעצמו זריקה לשלוש. לא יודע אם יש לו את זה או אין לו, אבל כרגע זה פחות חשוב; יש לו כל כך הרבה דברים אחרים.

חכמון שיחק 40 דקות מלאות. הוא איבד 3 כדורים בלבד. הרוב המכריע של המהלכים עברו דרכו. הוא שיחק בחוכמה, כמעט תמיד בחר בפעולה הנכונה. בחלק מהמקרים בחר אפילו בפעולה היותר נכונה, הוא הכי נכונה. פנטסטי.

בחור חזק, פיזי, לא גבוה במיוחד. יש לו כדרור ויש לו אחד על אחד, אבל החלק הכי מרשים היה היכולת לפרגן. מתברר ששחקן אחד כן יכול לנצח קבוצה, אם הוא מחליט שהדרך שלו לנצח היא גם לקלוע הרבה נקודות וגם לשתף את האחרים כדי שיעזרו לו. וחכמון עשה גם וגם: קלע קצת יותר משלוש נקודות, חילק 11 אסיסטים והוריד 10 ריבאונדים. מהצד נראה כאילו הנתונים האלו מקפחים אותו. הוא זה שהפך את רון נקרשביץ', 2.06 מ' רך, לשחקן שהתייצב לצידו ברבע האחרון כדי לנצח במשחק. מה זה התייצב, אופק הציב אותו.

ברור לי לגמרי מה הולך לקרות בעוד שנה-שנתיים. השאלה שכל מאמן בוגרים ישאל את עצמו היא, באיזו עמדה הוא משחק. וגם יענה לעצמו: אין לו עמדה. הוא, אולי, מין מקסימום 2/3 בלאומית במקרה הטוב.

התשובה: נכון שאין לו גוף של שחקן, אבל גם למאיר טפירו לא, ולברד ליף לא, ולגיא פניני לא, ולאמיר כץ לא ולישראל אלימלך לא. ההיסטוריה מלאה בלא-נראים-כמו-שחקנים, שהפכו לשחקנים שההיסטוריה לא תשכח.

מוקדם מאוד לדעת, אבל אני רוצה להאמין שבעוד עשר שנים נגיד שגם אופק חכמון הוא כזה, ולא 'מקסימום שחקן של ליגה לאומית בעמדה לא ברורה'.

נכון להיום אופק לוקח על עצמו קבוצה טובה, הופך את האנשים סביבו לטובים יותר, לא חושש מאחריות, לא מפסיק להיאבק, לא מוותר לעצמו ולאחרים, ועושה חיים קשים לגבוהים ונמוכים ששומרים עליו.

הרבה זמן לא נהניתי משחקן כמו שנהניתי מאופק חכמון היום (אולי מאז דנינו, בעצם, שעושה בינתיים חיל בליגה הלאומית עם נתניה). בשידור עצמו עפו שבחים בלי סוף, ולא תזיק עוד אחת גם כאן.