שלום ערן,

אני קורא ותיק שלך עוד מימי מעריב אי שם בשנות התשעים, הספרים השונים וגם כאן בכדורסלע. אחרי הרבה מאוד שנים סביב התחום הזה, די ברור לי שכדורסל הוא חלק ממשי ובלתי נפרד מחייך כבר עשרות שנים. מה שמעניין אותי לדעת הוא מה אתה לא אוהב בכדורסל. סלח לי על השאלה המוזרה, אבין אם לא תרצה לענות עליה.

דני

לא מצאתי סיבה שתגרום לי לא לענות על השאלה המעניינת הזו, אם כי היא מצריכה מחשבה רבה, שיקול דעת ולא סתם מרוץ הקלדה נגד הזמן לפני שתומרינגו סטאר חוזר מבית הספר.

אני לא אוהב את עומס הזרים והמתאזרחים שנוצר בכדורסל הישראלי, חושב שהדרך של השחקן הישראלי הטוב כלפי מעלה קשה מדי, חסומה מדי ולעיתים גם בלתי אפשרית, ורק מתי מעט מסוגלים לפרוץ למעלה. סבור, שזה לא אמור ולא צריך להיות ככה. הכי קל למאמן קבוצה בלאומית להגיד "אין שחקנים", ואז להביא עוד מתאזרח מליגה שלישית במכללות, שחוסם עוד משבצת של ישראלי. במקביל, חושב שצריך לצמצם משמעותית את מספר חילופי הזרים המותר לכל קבוצה במהלך העונה.

לא אוהב שבאמצע שידור מכללות בארבע לפנות בוקר, השופטים הולכים למוניטור לארבע דקות כדי להבדיל ולהחליט בין סוגי הפלגראנט פאול. שיתחשבו בלבנטינים ויעשו את זה רק במשחקים שמשודרים בתשע בערב. אין לי זמן וכוח בשבילם.

לא אוהב את האופן שבו מנוהלת כיום ליגת העל. מי שלא עוקב ממש מקרוב, לא מסוגל לדעת מתי המשחק הבא ומתי המחזור הבא, ובאיזו שעה תארח מכבי חיפה את בני הרצליה. אני לא רוצה להיות מחובר באינפוזיה לאתר האינטרנט של המנהלת או להודעות במייל של שלומי פרי לגבי שינויים ודחיות. רוצה יום קבוע כמו פעם, מקסימום יומיים, עם מ-י-נ-י-מ-ו-ם שינויים. מינימום שבמינימום. רוצה יציבות, לא תיזוזים.

יסלחו לי אלי סהר, אריה מליניאק ואחרים, אבל לא אוהב את העובדה שפעם פרשני כדורסל היו פרשני כדורסל, והיום הם נסחפים אחר הדרישות, מבארים משחקי ביפ מזורגג ונדרשים לדבר גבוהה-גבוהה על טניס ואתלטיקה. עשיתי את זה בעצמי במשך תקופה פה ושם ברדיו ובעיתון, ומאוד לא אהבתי את הסיטואציה שהגעתי אליה. בקיצור, בעד מומחים נטו, ולא ידעני-כל-בערך, ברוטו-אקסטרה-לארג'.

לא אוהב את המתאזרחים המשונים והמוזרים שהציפו את הנבחרות הלאומיות באליפויות אירופה, כאלה שמשחקים עבור גיאורגיה ולא נולדו או לא שיחקו שם מעולם. לא אוהב את העובדה שביורוליג משחקות קבוצות שהן לא אלופות. היורוליג צריכה להיות גביע אירופה לאלופות, בעיניי, ושם ישחקו רק האלופות. מצידי שהליגה תהיה קטנה יותר, שיהיו ארבעה סיבובים ואלופת ישראל תארח את אלופת ספרד פעמיים בעונה ותתארח גם פעמיים בעונה, במקום המקומות המשוריינים.

לא אוהב שקבוצות שעולות לא עולות, ושקבוצות שיורדות לא יורדות. זה נותן תחושה שמשחקים על כלום וחבל על הזמן, הכסף והאנרגיות של כולם. נותן תחושה של הטעיית הציבור.

באיזשהו אופן, עד כמה שזה יישמע מוזר, אני לא אוהב את שפע השידורים והאופציות. זה מבלבל, זה מאפשר לוותר במקום להיצמד ואז לצאת בלי כלום. לפני עשרים שנה אחת השאיפות הגדולות שלי היתה שישדרו בארץ משחקים מהליגה האיטלקית. היום משדרים פה חופשי כל מיני וארזה נגד קאנטו, וקשה להאמין אבל לא ראיתי אפילו שידור אחד מלא של זה. מאוד יכול להיות שזה קשור לשינויי הזמנים, כבר לא רווק בן 24 בלי שום עול אמיתי, יו נואו, אבל גם לשפע יש מחיר. אתה פוסע בתוך סופרמרקט מלא מוצרים, כביכול סיטואציה אולטימטיבית, אבל בתוך שתי דקות מרגיש פתאום לא נוח וחוזר למכולת השכונתית כדי לקנות את השניים ורבע מוצרים שלך כמו פעם, בשקט, כמו שאתה רגיל ובלי כל המסנוורים והמנצנצים בדרך.

לא אוהב סבסובים ותנועות חדות מדי. בעצמי, אי אז, הייתי משתמש בזה לא מעט, אבל כבוגר קרע ברצועה הצולבת שגמר אותי טוטאלית, עובר בי רעד קל עד היום כשאני רואה שחקנים מסבסבים עצמם למוות כאילו אין מחר, ושוכחים שקריירה טובה עוברת דרך ברכיים בריאות. שחקנים נאנקים על הרצפה בזמן משחק מזכירים לי את התאונה הפרטית שלי על המגרש. רגעים מדאיגים, לא אוהב לראות את זה.

ודאי ישנם עוד 'לא אוהב', אבל יום שישי בצהריים, טלפון פה, צלצול בדלת שם, מטלות שונות סוגרות עלי. שאל בפעם הבאה מה אני אוהב, אולי ייצא יותר פוזיטיבי, כן?

סופ"ש נאה כרפאל לכל בית ישראל.