שלום,

רשמית וסופית - צביקה שרף הפך להיות שייע פייגנבוים. באליפות אירופה לנוער 94' שנערכה בתל אביב עברנו כנערים עם החוברות של האליפות בין המאמנים והשחקנים לחתימות. צביקה שרף ישב שם בצד עם השרשרת והקיסם. זרקתי: "היי, צביקה, בוא תחזור למכבי". החבר צביקה התחיל בשיא הרגש: "אני רוצה, זה הם שלא רוצים". רציתי לומר: "וואלאק אבא שלי פחות רגיש ממך, תראה פאסון או פוזה".

זה כנראה קסמו. רושף ונושף, פגוע נצחי, אבל המשחק בנשמתו. וסתם חשבתי: חוץ מלאמן אותי באפרוחים, איזה שחקן הוא לא אימן? מי יוכל לספר עוד 20 שנה סיפורים על אליצור נתניה וסטויאקוביץ' באותה נשימה?

יש עמוד אלילים בכדורסלע. צביקה שרף מקבל תקן אליל על מפעל חיים.

משה שוורדי

המשחק בנשמתו וכל עוד הוא מבוקש ויש לו הצעות, למה לא. שרף, ואת זה צריך לומר באופן הגלוי ביותר, לא יוכל להימנות עם אליל הסיפרה, לא בצחוק וגם לא ברצינות. ראשית, מדובר בשחקנים בלבד. כולם זרים. שנית, 13 שנים של ברוגז ונתק מוחלט בינו לבין הנשיאות יכולות להימחק ולהישכח, אבל מכאן ועד טוויסט מוחלט בעלילה והבאתו לרמת אליל. קצת קשה, לא נכחיש זאת. נדמה כי נסתפק בנוכחותו בסדרת 'מאמנינו' תחת ההגדרה מאמננו הלאומי-נצחי-לשעבר.

ובאשר לתפקיד באשדוד – הזמנים השתנו. היו שנים ששרף לא היה לוקח הצעות מהסוג הזה (מקום אחרון בליגת העל), אבל השנים הללו כבר לא פה. עכשיו הוא זה שמחליף צעירים ממנו ב-25 שנה פלוס-מינוס שקיבלו את הג'וב לפניו, ומחכה להזדמנות שתבוא.

וזה לגמרי בסדר. רוב בני גילו שאימנו בליגת העל כבר מזמן מחוץ לתחום, והוא עוד כאן. חי, נושם, בועט ואולי אפילו מצמיד את לסתותיו בעזרת קיסם.

ובאמת, אין רבים כמותו שיכולים, כמו שכתבת, לספר על עבודה מקרוב עם סטויאקוביץ' טרום ימי אלילותו של הסרבי ב-NBA, ובו זמנית לדבר על נפלאות אליצור נתניה של אי-אז בימים. אני רק מקווה שבספר שיכתוב ישולבו הרבה מאוד תמונות שלו, כי לא פחות מהטקסטים שיופיעו שם צביקה שרף, על אלף ואחת הפוזות שלו ומצבי רוחו המשתנים, היה ונותר המצטלם מספר אחת בכדורסל הישראלי בכל הזמנים.

וזה בסדר, שוורדי, אני מחליק לך אך הפעם על אזכור שמו של המאמן-ביפיונר משורת הפתיחה.