הידיעה על מותו הפתאומי של אורי שלף קצת שיתקה אותי. היא הצטרפה לעניינים שגרתיים יותר כמו עצלות כתיבה, צפיפות לוח הזמנים, חופשת פסח שמתחילה מספר ימים לפני החג עצמו משום מה, ומקצרת את השעות מול המחשב יען תומרינגו סטאר יושב מולו לצורך צפייה בצבי הנינג'ה.

אני מבכה את סופו של החורף, אבל כשאני שומע על שלף ברור שהמקלדת שלי פלטה שטויות בזה הרגע.

מתרגז על הילדים הגדולים שלי שלא מזיזים את התחת בבית, אבל נזכר בילדים הקטנים של אורי שלף, שלא יראו אותו יותר לעולם והוא לא יזכה לראותם גדלים, ומבין שזה קשקוש.

רואה את ההבעה המיוחדת, קימוט המצח וכיווץ השפתיים השמורים לעת אבל, מתלבשים על פניהם של מגישי החדשות בערוצי הספורט, ויודע שזה חרטא. עוד עשר דקות, או יום לכל היותר, הם חוזרים לשטיקים הרגילים של ספורט נמוך ורדוד מלא בזוטות ביפ מיותרות. ומתמרמר.

מודאג מאוד לאחרונה מקצב ההוצאות בלשכה הנשיאותית. שטרות של מאה ומאתיים עפים פה כאילו כלום לכל עבר, ונזכר שאורי שלף מת. מהו הכסף לעומת הבריאות, החיים.

שואל את עצמי אם אני עדיין אוהב את ליגת העל באותה מידה כמו פעם, וחושב שיודע את התשובה המרירה, אבל אז רואה את אוהדי הפועל תל אביב נותרים ביציע כדי לקרוא בשמו של אורי שלף ולמחוא כפיים במשך דקות ארוכות, ונזכר למה אני מחזיק את כדורסלע כל כך הרבה שנים נגד כל היגיון כלכלי. גם הכסף שיוצא, וגם הכסף שיכול היה להיכנס מדברים אחרים בזמן שאני שורף פה. כבר סיכמנו, ממש לפני שניות: מהו כסף לעומת החיים, הבריאות.

חושב על עמי שלף ז"ל, ששיחק מספר שנים בהפועל תל אביב וגם אימן אותה, והלך לעולמו בגיל 52. חושב על אורי שלף, ששיחק בהפועל ת"א, שימש מאמן במחלקה והעמיד את היסודות לקבוצה של היום באמצעות המסע המיוחד שעשתה כל הדרך מלמטה – ופתאום ברור לי לגמרי על שם מי צריך האולם החדש להיקרא.

יודע שעוד מספר שניות האייטמון הזה יסתיים, יעמוד מספר ימים בעמוד הראשי ויצלול לארכיון. אורי שלף היה הרבה דברים, עכשיו הוא יהיה גם פרופיל בעמוד 'לזכרם'. ונמשיך הלאה. בלעדיו.