שלום ערן,

אולי זה רק אני, ואולי הבנתי לא נכון, אבל נראה לי, וזאת על סמך כתיבתך, שהכדורסל הישראלי כבר פחות מעניין אותך. פחות מושך, פחות מרתק. וממילא זה משפיע גם על תדירות עדכוני האייטמים באתר. שבגדול, כבר אין כוח. ולא, זו לא עצלנות. זה עמוק יותר.

אני חש שיש לך פחות עניין לעקוב באדיקות אחר הליגה, אחר הישראלים, אחר הזרים המתחלפים. שאין את האנרגיה להשקיע במה שהיה פעם מרכז החיים (אחרי המשפחה, כן?).

אם זה נכון, מעניין אותי למה.

אני כותב את זה בתור אחד שעקב בעבר ועכשיו כבר פחות (אם כי אחרי "ונשאלת השאלה" אני כן עוקב, וגם בה ניכרת האטה בפעילות) מסיבות כאלה ואחרות. מקווה שלא העלבתי. ואני אבין גם אם לא תתייחס לכך באופן פומבי, אבל זו ההרגשה שלי.

תודה ויום נעים,

יונתן

שלום יונתן,

הכל בסדר, לא העלבת. יכולתי להחליק את העניין, להתעלם או סתם לא לפרסם. לענות לך במייל חוזר ובאופן פרטי ואולי לתרץ, להסביר בקצרה, אבל מאוד יכול להיות שהגיע הזמן לעמוד מול העם ומולך ולספר את הסיפור המלא שנמנעתי לספר תקופה ארוכה מאוד. הוא ארוך, תתכונן.

איך אומרים האמריקאים? איי טוק מיי טאלנט. פשוט ככה. הלכתי למקום אחר, שיניתי פאזה, החלטתי על הסבה מקצועית שמשאירה אותי בכדורסל, אבל מרחיקה אותי מהכתיבה ומהמעורבות בניוז השוטף של הכדורסל שהיה מנת חלקי במשך כל כך הרבה שנים. הרבה דברים נותרו מאחור, אפילו הטניסלע השבועי עם השכן נותר מאחור וגווע.

אתה יושב? מזה כשנתיים שאני משמש כסוכן שחקנים. אתה מתחיל להבין מה קורה פה, בעצם? אם לא, אנסה להסביר.

התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי עוד כחייל סדיר בגלי צה"ל בסוף שנות השמונים. עבדתי במקומונים בפתח תקווה ובשרון, ובעיתונים עולם הספורט (חצי שנה בסך הכל) ומעריב (15 שנים) עד 2005 ברצף. אחר כך הייתי במשך פחות משנה דובר מנהלת הליגה ואיגוד הכדורסל, והרגשתי מאוד לא טוב עם התפקיד ההוא עד שקמתי והלכתי. בין לבין כתבתי תשעה יומני שנה לנוער בני 160 עמודים כל אחד מ-2001 עד 2009 (נדמה לי, לך תזכור), ועוד 3 ספרים ושתי חוברות מהודרות – חלקם עם שותפים לכתיבה. ב-2006 עברתי לעבוד באתר אינטרנט, בתחנות רדיו ובטלוויזיה. עדיין יש לי אחיזה עד עצם היום הזה ממש בערוץ הטלוויזיה של וואן ובעיתון מקור ראשון. אבל זהו זה. לא מחפש יותר להתפרנס מעיתונות, או לעבוד באתר אינטרנט או להשתלב מחדש בעיתונים. זה נגמר.

לפני שנתיים וחצי בערך תפסתי את עצמי והבנתי, שבשיאי בתחום הכתיבה והשידור החזקתי ב-7-8 מקורות הכנסה שונים, מקטן ועד גדול, ולפתע נותרו שניים-שלושה בקושי. התקשורת התהפכה על ראשי ועל ראשם של הרבה מאוד אחרים שנפלטו מהתחום או פלטו עצמם מיוזמה. כבר לא קוראים עיתונים בבתי קפה כמו פעם, כולם מסתובבים עם הסלולרי ושאר ההמצאות. מחלקי עיתונים עומדים בקרנות רחוב ומציעים עיתונים בחינם. על כל אחד שלוקח, ישנם כמה וכמה שלא.

פה קיצצו, שם פיטרו, אחרים סגרו את שעריהם. שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות, מה אני יודע לעשות. מהר מאוד התברר שאין שום דבר אחר חוץ מכדורסל שבאמת מעניין אותי, או שאני יכול או רוצה לעסוק בו. ובאמת שחשבתי לא מעט.

במשך שנים הייתי בקשר עם סוכני שחקנים. הכרתי רבים מהם, לחלקם התחברתי ולאחרים פחות. שאלתי את עצמי אם כדאי להשתלב בתחום, אבל נרתעתי מאוד ממהלך כזה בעיקר כי לסוכני שחקנים יש שם לא טוב בהרבה מאוד מובנים: חפיפניקים, מעגלי פינות, לא ישרים, תחמנים, לא מקצועיים, גסי רוח, תאבי בצע. התקשיתי לראות את עצמי בתוך העם הזה. ומצד שני, לא הצלחתי להביא את עצמי לחשוב על שום דבר אחר שאשב בו טוב מכל הבחינות, וארגיש נוח.

כעיתונאי, אחד הדברים החשובים ביותר שהיו לי כל השנים הוא חופש פעולה ולוח זמנים גמיש. זוכר את נוחות, נינוחות ונוחיות – המוטו הנשיאותי שהוזכר כאן לא פעם? אולי אני מפונק, אבל מעולם לא נדרשתי לנסוע בבוקר עם כולם לעבודה כמו בעדר, ולחזור עם כולם בפקקים, או להחתים כרטיס בהגעה וביציאה. התקשיתי לראות את עצמי עובד באחד המגדלים בעלי 20 קומות של משרדים, חניון בן 5 קומות חפורות ו-6 מעליות שמזניקות למעלה. לא יכול ולא רוצה לעבוד תחת בוס ישיר מ-9.00 עד 17.00. הייתי צריך משהו דומה ברמת חופש התנועה והפעולה. סוכן שחקנים עצמאי לגמרי ואדון לעצמו – למה לא, בעצם?

עברתי לא מעט לילות לבנים. עבדתי על עצמי לאט ובהתמדה, כדי לקבל את הרעיון, לפני הכל. להשתלב, להיות כזה. להציג את עצמי ככזה. להתמודד באומץ עם השאלה איך אפשר להחליף זהות, מהות, אני מאמין, כיוון וזיקה אחרי כל כך הרבה שנים באותו תחום, וברמת התמקצעות גבוהה כמו זו שהגעתי אליה עם הזמן. ובעיקר, להתמודד עם הסטיגמה הנלווית. בסך הכל, היו לי שנים די נקיות ככותב וכפרשן טלוויזיה. נטולות אינטרסים, כמעט בלי ריבים (צביקה שרף רב עם כולם, ספק אם אני אשם בריב איתו, ואם דני קליין כעס עלי מאוד באיזושהי תקופה אני באמת מתנצל – לא התכוונתי). אז בשביל מה אני צריך ללכלך את השם שלי, לא חבל?

ואז הגיע רגע מכונן. מאמן כדורסל שאימן את איתי סלע הפלאי הציע לי להגיע ולראות אימון. "מתי ראית את הבן שלך מתאמן בפעם האחרונה?" הוא שאל, והבנתי שהשאלה היא לא מתי אלא האם. הוא הציע שאקפוץ לראות, אפילו חצי אימון, לא ממש אימון שלם. הגעתי.

זה היה יום רביעי אחר הצהריים. חבורה של ילדים בכתה ח', משהו כמו 40 דקות אחרונות של אימון. עליתי ליציע והשקפתי משם. הייתי לבד. התמקדתי, הסתכלתי. זיהיתי תרגילים שמבצעים עד היום, ונהגתי לבצע בעצמי כילד במכבי פתח תקווה אי-אז בימים. עברו מאז 35 שנה בערך ועדיין התחושות קרובות, מוכרות. המאמן שמר על דיסטנס, נבח הערות והנחה הנחיות ובסיום כינס את כולם בעיגול האמצע.

זו היתה התקופה של 'בובה של לילה', עם חיקויי היונה של ירון ברלד. אחד השחקנים הצעירים, שמן אם כי לא כמו המקור, הרביץ לפתע חיקוי של היונה. כולם התפוצצו מצחוק, כולל המאמן. הקרח נשבר. השמן הלך על חיקוי נוסף והצחוק הקולקטיבי התגלגל והרעים את האולם. הרגשתי צמרמורות וחידודי עור ברווז תקפו אותי באגרסיביות בולטת – סליחה על הדרמטיות, אבל זו האמת. האימון הסתיים והלכתי הביתה כדי לשאול את עצמי מה היה שם. מה קרה שם בדיוק.

הבנתי שלילות שלמים של התלבטויות הגיעו כנראה לקיצם. כנראה שאני מוכן ובשל לצלול לתפקיד החדש. הפלאשבקים שהיו לי באולם לעבר אותם ימים בהם שיחקתי בעצמי, הבהירו לי בבת אחת מה קורה כאן ועכשיו: כבר לא ילד, ממש לא, והשנים רצות מהר. שחקן, עם כל הרצון הטוב, כבר לא אהיה לעולם. מאמן גם לא, בעיקר כי אין לי חשק ללימודי תעודה וכנראה שאיחרתי את הרכבת. אבל אני יכול להיות משהו אחר.

אני יכול להיות חלק מהמעגל הקרוב של הצעירים האלה. ההתכנסות סביב עיגול האמצע הזכירה לי ימים של ביחד, של קבוצה, של חבורה בעלת מטרות, של ניצחונות והפסדים, של חדר הלבשה, של חברות, של משהו משותף. כל כך רחוק מהבדידות של פרשן, כותב, סופר, שיושב לבד מאחורי המקלדת או המיקרופון. לכתוב ספרים זה מאוד מ-א-ו-ד בודד. אפילו להגיש תוכנית רדיו או לשדר משחק באולם עם 500 צופים מסביבך, זה לבד. זה אתה ועצמך בעיקר, מקסימום עם שדר נוסף לצדך. המון מקשיבים, המון מביטים, אבל אתה לבד.

אהבתי את הלבד, נהניתי ממנו, אבל אני חושב שמיציתי את זה. הבנתי שאני סוחב איתי מטען כדורסל עצום של חוויות, רגשות, ניסיון, ידע ואבחנות דקות ששימשו אותי בעיקר לכתיבה כל השנים. ועכשיו אני רוצה לעזור לאחרים. רוצה להיות חלק מהמעגל הזה, המעגל הקרוב של הצעירים. לצמוח איתם, להצמיח אותם, לתת עצה טובה, לשמש כתף, לכוון למקום הנכון, לקבוצה הנכונה, למאמן המתאים, ללוות בזמן אמת. נזכרתי בראיון שהתפרסם עם שחר פאר, שסיפרה על המעגל הקרוב שלה. ההורים, המאמן האישי, הפסיכולוג, מאמן הכושר. והסוכן, כן הסוכן. ואם אתה נדאל וכמותו, אז אולי גם הדובר האישי, נניח. ופתאום ראיתי את עצמי שם. כעוד נדבך חשוב במעגל הפרטי של שחקנים.

זה היה הרגע שבו הבנתי שאני הולך הלאה, רק שלא היה לי מושג לאילו עומקים של העניין אגיע, ועד כמה מחויב למען אחרים אני מסוגל להיות אחרי שרוב שנותיי הייתי כמעט אך ורק לעצמי. לא דמיינתי עד כמה אשאב, עד כמה צריך להיות בתוך העניין כדי להשפיע באמת, כדי להביא איתך משהו שונה ולא להיות עוד סוכן שמחפש עמלה ותכליתו לחתום על חוזה ולהיעלם עד לחתימת החוזה הבא.

באותו זמן שימשתי עדיין כפרשן הליגה הלאומית לגברים בטלוויזיה. אחת הסיבות שמנעו ממני להיכנס לתחום היתה החשש מניגודי אינטרסים. בשום שלב לא יכולתי לראות את עצמי מייצג שחקן מסוים ומשדר משחק שלו, שלא לדבר על שניים-שלושה שחקנים כאלה באותו שידור. כל מה שהייתי אומר, כל מלה, כל משפט, היו עלולים להיות בעייתיים.

ואז הגיעה ההברקה: כדורסל נשים. דמויות אחרות, אנשים אחרים, הנהלות אחרות, אותו משחק אבל שונה לגמרי. התחלתי מאפס, מכלום. שנתיים ומספר חודשים מאוחר יותר אני מאוד גאה לספר שהפכתי לאחד משני הסוכנים המובילים בארץ בכל הקשור לכדורסל נשים, נכון להיום. כן, מה שאתה שומע. מוזר? אולי. אבל התוצאות לפניך – מיעוט אייטמונים, התנתקות רגשית, מחסור חמור מאוד בזמן פנוי ובהחלט התרחקות מהכתיבה. הזמן שלי מוקדש היום כמעט במלואו לעבודות שטח ולאנשים אחרים ולא לעצמי, ומכאן גם לא לכדורסלע. רוב הזמן אני בחוץ, רחוק מהמחשב שהיה אולי החבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי, אם לסגל לו תכונות אנושיות, במשך שנים רבות. במקום מסך, אני רואה פנים. כל היום, כל הזמן, נע ונד בכל רחבי הארץ. ועדיין, מתגעגע מאוד לחבר הטוב והשקט הזה ולתיפוף הסוחף על המקלדת.

היום, כשאני כבר לא מפרשן ליגה לאומית או ליגה בלקנית או כדורסל בוגרים כזה או אחר, אני יכול להרשות לעצמי להשתלב לאט ובהדרגה גם כסוכן בגברים. בעיקר צעירים, בעיקר שחקנים בתחילת דרכם, אם כי דגן יבזורי עבר אצלי לצורך חתימת החוזה במכבי חיפה והספיק לעזוב בינתיים, כי ככה זה עובד, כנראה. זה בא והולך, אתה יודע. אולי זה סיפור שיהפוך לאייטמון יום אחד. אבל אולי לא. אני מנסה, ועד היום גם הצלחתי, לשמור על הפרדה מוחלטת.

אז עייפות אתה אומר? ממש לא. זיהית, יונתן, שמדובר במשהו עמוק יותר. לקח לי הרבה מאוד זמן לצאת מהארון בעניין הזה, אולי כי לא היו לי סיבות של ממש. לא חיפשתי פרסום לעניין, אלא עבודה שקטה ויסודית ועשיתי אותה בעיקר אצל הבנות. קשה לקום אחרי 25 שנים בתקשורת, ולהרגיש אחרי שנתיים כסוכן שזהו זה, אני יותר סוכן מעיתונאי. אבל נדמה שהעובדות מדברות בעד עצמן.

השתדלתי לשמור על כדורסלע כעל נווה מדבר, שלא קשור לעבודה החדשה שלי. נמנעתי לפרסם, להזכיר, או להציג באנר שיוביל לאתר החדש שלי – אכן כי כן, יש שני אתרים נשיאותיים כעת, עוד עניין שגוזל זמן מכדורסלע ומפחית למינימום את מספר האייטמונים שבו. וגם עכשיו אתה ודאי שם לב שקשה לי לציין את שמו, להוציא אותך מכדורסלע בו אתה נמצא כעת ולשלוח אותך באמצעות לינק למקום אחר. אבל זו האמת, היום אני בהחלט במקום אחר ובמקום המאוד ספציפי שאני נמצא בו, החלפת זר בנס ציונה בין ג'ו סמית' לג'ון סמית' שפעם היתה גוררת אייטמון נרגש תוך השוואת נתונים, כלל לא סוחטת ממני תגובה.

אין זמן. אני עסוק מאוד, יותר מאי-פעם כנראה. לא הייתי טרוד כל כך מאז הימים בהם כתבתי ספרים עמוסי עמודים. רק שהפעם האחריות גדולה הרבה, כי לא מדובר בי ובענייניי אלא בעתידם של אחרים. עסוק כרגע בלהשקיע את מלוא יכולותיי והאנרגיות שלי בספורטאים צעירים, בעיקר בנות אבל גם בנים, ולקדם אותם במעלה הקריירה. שואב סיפוק, ממש ככה. מתרגש לראות אותם מהיציע, מצליחים ומתקדמים. נתקל בקושי העצום של ספורטאים ישראלים להפוך למישהו של ממש בתחום. חווה מקרוב את מאחורי הקלעים של הכדורסל, לאו דווקא ברמות הגבוהות ביותר. מוצא את עצמי במשחקי נערות ונערים שפעם ספק אם נתתי עליהם את הדעת, או פיניתי להם מקום ביומן.

ולא תאמין – נהנה מכל רגע ברמות שלא תיארתי לעצמי שאוכל להגיע אליהן. ההיסוס החליף עצמו בהנאה. האיפוק הפך לאינטנסיביות, הרצון להימנע מהחום והלחות ולשבת ליד המחשב ותחת צל המזגן הוחלף בריצות בחמסינים כדי להיפגש עם יו"רים ולסגור חוזים לשחקניות ושחקנים. והטלפון, שבאיזשהו שלב כמעט שלא צלצל כל עוד הייתי ספון בלשכה הנשיאותית, אינו מפסיק לרטוט. מהפכה אישית של ממש, לא פחות מזה.

זה היה 1.8 קילו גרם טקסט. ואתה צודק, לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שכתבתי כאן כל כך הרבה. טפח לעצמך על השכם, הצלחת להוציא את זה ממני.

מה הלאה? עדיין, כמו שכתבתי כאן לא פעם לאורך השנים האחרונות, אני נוטה להאמין שכדורסלע לא ייסגר. האחזקה שלו עולה אמנם כסף מדי חודש ואני כותב פחות, קשוב פחות, אבל זה הבייבי. היה ונשאר.

הוא כבר ילד בן 9, הבייבי. אעשה הכל כדי שישרוד. כי מעבר לאנשים שקוראים את הטקסטים כאן וההנאה שאני מקווה שהם שואבים, כנראה שאי אפשר להשתנות עד כדי כך: אני עדיין חייב משהו גם בשביל עצמי. וכדורסלע הוא בדיוק הדבר האחד הזה.