נדמה שתקופה ארוכה ירדה לטמיון.

שמעון המשיך להאמין בו כל העת הזו, גם במינוס 10, גם במינוס 5.

במשחקי בית קשים ובמשחקי חוץ טרופים, הוא אימץ אותו ללבו.

הגן עליו כבחממה ממש, חילק לו ליטוף אבהי.

ושום-כלום.

אז הוא שידר לעברו תמיכה לכל אורך הדרך, דאג שיהיה לו חם וטוב.

שהרי הוא בן בית של ממש, בבת עינו של היו"ר.

שמר על אווירה אופטימית גם כשהיה רע.

וכלום לא עזר.

אז הוא עודד עצמו שוב להאמין בו, וליווה אותו צמוד-צמוד על הקווים.

הגביר את העוצמה והקצב, דיבר על לבו, כמעט התחנן.

לחש לו, דיבר איתו, האמין בו בעיניים עצומות.

והתוצאות לא השתנו.

שמעון גם חלק עמו את משאלותיו, את תקוותיו.

ציפה לאוזן קשבת.

וגם כשלא נראו תשובות בשטח, לא הפסיק להפיח בו רוח.

דבר לא עזר.

ומה שבטוח: המאמן כבר הוחלף, הקמע עדיין לא.