כדורסלע בן עשר היום.

אם תיארתי לעצמי שיגיע לגיל הזה? כן, למרות שלא היה לי מושג למה אני נכנס מבחינת מחויבות והיקפי כתיבה. כמעט אמרתי היקפי עבודה.

הוא משקף את מה שרציתי להעביר? כן, חושב שכן. יכול להיות שלפרקים נגררתי לזניח, או לטריקים מילוליים מעייפים וז'רגון שחלקו היה טוב ונקלט וחלקו מלאכותי ונמאס. בסך הכל הוא קרוב מאוד למה שדמיינתי. תמיד אפשר יותר ואולי היותר הזה יגיע יום אחד. העסק עדיין צעיר.

אם הוא יחזיק מעמד עשור נוסף? פעם הייתי אומר כן בוודאות. היום – מה אני יודע. יהיה לי מאוד קשה לוותר עליו, למרות שהיום יכולים לעבור שבועיים ויפורסם במהלכם אייטמון אחד בלבד. בתחילת העשור, אם היו חולפות 4 שעות בלי שינוי, עדכון, החלפת צילום ב'רואים עולם' או עדכון השורה הרצה (שנפחה את נשמתה בינתיים) הייתי מרגיש לא נוח. נלחץ. נדרך. חש חייב לעם, לעצמי.

קשה לתאר עד כמה היו השנים הראשונות פנטסטיות מבחינת קצב העשייה. מבט לאחור מגלה מאות ערכים ופרופילים בלינקים השונים, לצד מהדורות שאלותשובות בנות מאות קילוגרמים של טקסט, ואלפי אייטמונים שהיו הכל חוץ ממה שמעיד עליהם שמם - אייטמים קטנים. סיפור שמסתכם במיליוני מלים, בלי להגזים. היה שלב שבו ביקשתי מהצוות הטכני שמאחורי האתר לשנות את מבנה העמוד הראשי ולהגדיל את מספר האייטמונים בו מ-6 ל-7, כי הם היו נעלמים מהר מדי לארכיון, לטעמי. קצב העבודה הזכיר אחד מאותם אתרים שכינינו אז אזובי הניוז.

זו היתה סיטואציה מושלמת. ישבתי בבית ועבדתי בכתיבה בשלט רחוק, רוב הזמן, מול שלל גורמי עבודה ומקורות פרנסה. פה ושם יצאתי לשידור טלוויזיה או שידור רדיו אבל כל רגע פנוי נתון, ממש ככה, הוקדש לכדורסלע. הסחף אחז בי וגרר אותי עמוק לתוך השעות הפנויות על חשבון המשפחה, על חשבון שעות השינה. לילות, חגים, מה לא. יש כל כך הרבה סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה מרכזיות שלא ראיתי בין, נניח, 2006 ל-2012, ואין עובדה שמעידה יותר על ההיצמדות לכדורסלע באותן שנים.

האתר פרח, שגשג, התעבה. הוא הפך לאנציקלופדיה קלילה של כדורסל בעזרתם של שותפים לדרך שקיבלו במה ותרמו ברצון את שלהם בתכיפות ראויה לציון בראשות סר ש. הרמלין האגדי, שהקפיד לשלוח אייטמון מדי סוף שבוע כדי שהעם יוכל לפתוח שבוע חדש עם אייטמון רהוט במיוחד.

ואז קרו דברים. ילד שלישי, התקדמות של רעיית הנשיא במקומות העבודה שלה ובעיקר-בעיקר שינוי מקצוע – אם כי עדיין במרחבי הכדורסל - ואיבוד חדוות כתיבה, בין אם כתוצאה מהמהלך או משום שיצאתי מהבית והתרחקתי מהמקלדת. המיקוד עבר למקומות אחרים. פתאום זה לא האתר שלי ואני הולכים לשתות קפה יחד כאופציית בילוי מרכזית, בהתמסרות מלאה ומחויבות אין קץ. פתאום אלה מחויבויות העבודה החדשה – המון אנשים אחרים שיש לדאוג להם, לאינטרסים שלהם, להקשיב להם, לדחוף אותם, לעזור להם, להשקיע בהם זמן ואנרגיות וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו - ורק אז אני. ופתאום אין זמן לראות את ערב הכדורסל של ישראל, או לספר בקילו טקסט על הזר החדש של מכבי ראשל"צ כמו ב-2009. ופתאום זה גם לא חסר, כמעט לא נחוץ. התרגלתי. כבר לא עובד בזה כמו פעם.

אתמול שודר האירוויזיון. 35 שנים לאחור הוא היה מהאירועים שעיצבו את ילדותי, כמו ודאי רבים אחרים. היום הוא ברקע, אם בכלל. אפשר לצפות בשלושה-ארבעה שירים, אפשר למרוח לילה שלם ולא להבין למה ומדוע ואפשר גם לוותר. ממש כמו הביפיונר, ניר קלינגר, שזפזופ לערוץ הספורט גילה אותו אומר בהקשר ל-NBA: "כן, כמוני, רואה את המשחק החל מהרבע הרביעי".

ואתמול הקשיתי: "אלה אנחנו שהשתנינו כל כך, או שהחיים שהשתנו סביבנו גורמים לנו להפסיק להתעניין באירוויזיון?", שאלתי את רעיית הנשיא ברגע של פילוסופיה בשקל, בזמן שניסינו לתפוס יחד מספר שירים ולפני שהרימה ידיים וסובבה את גבה בדרכה לישון. "גם וגם", ענתה, "היו אז מעט מאוד אלטרנטיבות ביחס להיום". ואני הייתי די בטוח שאני שואל אותה, בעצם, מבלי שידעה, על הכדורסל, הכתיבה, כדורסלע שהזנחתי והסיטואציה הנוכחית בחיי. וחשבתי על כל אותן שנים שהשארתי אותה לראות סדרות בטלוויזיה לבד ב-22.00 בלילה וישבתי מול המחשב לכתוב עוד אייטמון ועוד הגיג ועוד תשובה לשאלה שהגיעה - לרווחת העם.

כן, נתקעתי. האייטמונים הפופולאריים היום הם במסגרת 'ונשאלת השאלה' מכוח האינרציה והמחויבות למשהו סדרתי וקבוע, ו'חביב נולד' – אף הוא מכוח האינרציה ועל בסיס אותו עיקרון (ותודה לדביר שמעון). לא נעים להודות בזה, אבל זו האמת.

אני חולם – אוקיי, לא ממש, אבל באמת רוצה – להעלות עוד פרופילים של סוסוני יאור ושל דמויות מתאימות לחיל התותחנים, ורוצה להדביק את הפיגור הגדול שנוצר ב'לזכרם', לינק שאני מאוד גאה בו וחייב להמשיך אותו עד הסוף המר, ויהי מה. והייתי גם רוצה לשבת ולראות את הפועל חולון נגד קרית גת מההתחלה ועד הסוף, סתם עוד משחק בסתם עוד מחזור (הגזימו לגמרי עם כמויות המשחקים והפיזור שלהם על פני כל השבוע), כאילו השנה היא 2010. אבל לא יוצא לי. והכי מדאיג – אני חי עם זה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. אם כי לא חי עם זה בשלום.

ולכן - לא, לא מוותר. עוד יגיעו זמנים טובים יותר.

ציון עשור ליום בו נוסד כדורסלע הוא סיבה מצוינת להתגאות במה שיש, ועדיף על עיסוק בהאטה ובדעיכה שפקדו את המקום, או בתשוקות שהלכו למקומות אחרים או באנשים שעשו את שלהם בכיף גדול ואז נגמר להם והלכו הלאה, כותבים וקוראים כאחד.

הבטחתי פעם שהאתר יעמוד על תילו כל עוד אוכל לשלם עבור דמי האחסון על השרת. הוא עדיין כאן, ואני עדיין משלם חודש בחודשו. זה חזק ממני, כנראה, אבל ברור לגמרי שכדאי להצדיק את ההרגל המגונה הזה. רוצה תוצרת. תפוקה. רוצה להתאמץ יותר למען כדורסלע-האתר. למען העם, למען עצמי. כמו פעם, כמו עכשיו. למען ההמשכיות, למען העבר. אולי גם למען העתיד.

נהיה פה גם ב-2026, אני מעריך בזהירות.

אם נחיה, כמובן.