לא להאמין: האייטמון האחרון שפורסם תחת הלינק 'שיר אחד ביום' נכתב אי אז בפברואר 2015. לא זו היתה הכוונה כשהקמתי את האתר לפני עשור. שנה ומספר חודשים מאז אותו טקסט נשכח, הנה מגיע עוד אחד. סוף-סוף. והוא בא לספר על שתי הופעות שהיינו בהן באחרונה, רעיית הנשיא ואני.

ברגר דנה – סקוררית בלי בנדנה

מעולם לא חשבתי שאגיע לראות הופעה של דנה ברגר, אבל דברים קורים בחיים. כשחושבים על זה, יש לה קריירה ארוכה ולא מעט שירים מוכרים שזה, בסופו של דבר, הקריטריון הקובע נכון להיום מבחינת קשיש כמוני.

במלים אחרות: מנסים למשוך אותי פה ושם ללכת להופעות של עילי בוטנר, דודו טסה, עידן חביב. משהו בהיגיון אומר לי, שעוד לא מיציתי את כל מי שאני מכיר וצריך לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר – לרוץ מהר, לפני שייגמר. למשל, מתי כספי, חווה אלברשטיין, המופע המשותף של ישראל גוריון ואסף אמדורסקי. הבוטנרים של העולם יחכו.

עכשיו ככה: ברגר לא באותה שכונה של כספי, אלברשטיין, גם לא של ברי סחרוף שאיכשהו לא יצא לי לראות הופעה שלמה שלו עד היום. היא צעירה מהם, יושבת שורה אחת או שתיים למטה. ובכל זאת, מסתובבת מספיק זמן כדי שאגיד לעצמי: הופה, הנה כרטיסים מוזלים להופעה שלה, אולי זו הזדמנות לעשות וי.

אז הלכנו ועשינו. והופתענו לאללה, לא נכחיש זאת.

ברגר בוגרת, השנים עשו לה טוב. יש בה חן, היא שופעת אינטליגנציה, ויש לה כמה וכמה (וכמה!) שירים טובים מאוד, כולל חדשים לגמרי שלא הכרתי. הדיבור שבין שיר לשיר חביב, היא שופעת מרץ, היא חדה, שנונה. האורחות – מירי מסיקה והבת של דנה בביצוע משותף עם אמא – היו מלבבות. אגב מסיקה, רק כשהיא עלתה לבמה והשתיים שרו ביחד אפשר היה לחוש בהבדל ולאמת את החשד: לברגר אין באמת קול של זמרת אמיתית, יו נואו. ועדיין, יש לה קול עם אישיות ודמות בעלת נוכחות, שזה חשוב לא פחות.

עברו שלושה שבועות, הספקתי לשכוח קצת ולא אכנס עכשיו לשמות של שירים וכאלה, סתם מסתפק בתחושות כלליות. ולכן, בקיצור, טוב שהגענו. נהנינו. וכרגיל, היו גם שיר או שניים שהעלו דמעה בזווית העין. דמעה על חיינו החולפים בעיקר, על ימים זכורים, שנים אחרות, שבהם השיר המסוים היה מוכר ואהוב. ורק עכשיו כשמבינים כמה זמן עבר מאז ששמענו אותו בפעם האחרונה, נוחתת ההבנה: עברו בטח 20 שנה כמו כלום. איך הזדקנו.

ויהי אור ויהי לילה, חלפו שלושה שבועות והגענו לראות את:

גל ריקי – אין קשר לברקוביץ', מיקי

גם כאן אותו סיפור. מי הולך בכלל להופעות של ריקי גל? בת כמה היא בכלל, היא עוד מופיעה?

אבל כן, כשחושבים על זה, ריקי גל היתה אלילה די גדולה בזמנו, וכאחד שתקוע בעבר לפעמים, הופעה שלה תהיה הרבה יותר רלוונטית עבורי מהבוטנרים של העולם הזה, שאני אפילו לא יודע לזהות ברחוב.

אז הגענו, בלי הכנה ובלי לנסות להיזכר בשירים שהיא שרה. ובום, היא מתחילה לירות את הלהיטים מכל השנים בזה אחר זה, בשילוב של מספר חדשים. ויאאא אולוהיים – איזה קול יש לה. איזה קול. איזה קול.

ועם כל הקול, אפילו היא לא מצליחה להגיע לקצוות הגבוהים ביותר של הסולם שלה מלפני שלושים שנה, נניח. על "מה זו אהבה", דואט גדול מפעם עם מתי כספי, היא ויתרה. אולי בגלל שזה דואט (למרות שהיתה יכולה לחבר אליה את הגיטריסט שנתן קולו בשיר באחת ההזדמנויות), ואולי בגלל שאפילו האלילה הזו לא מסוגלת יותר להגיע לקוטב הצפוני של האוקטבות או איך שקוראים לזה.

איזה קול.

יאא אולוהייים של קול.

הזוג שאיתנו, חברים בכלל וחברים להופעות בפרט, בולשים בחוצות גוגל ומעדכנים, שריקי גל בת 65. מתי היא הספיקה? בערך בזמן שבו התקרבתי ל-50. בלתי מובן בעליל, בלתי מפוענח הסיפור הזה של השנים שרצות.

והנה, באמת, ריקי מעט לא קצבית. כלומר, המונולוגים שלה נשמעים מאולצים, תקועים, ולרובם אין פאנץ' ליין. היא קצת נרגשת, מתנשמת, כבר לא ילדה. נדמה שעדיף שתוותר על עודף המלל ופשוט תשיר, בזה אין לה הרבה מתחרים. במקביל נתקע לו כחכוח מציק ונוצרה צרידות בגרון ליותר מדי דקות, ומשהו לא מכוון בסאונד מפריע לה באוזן ומקשה עליה להיות במיטבה. בדקות הראשונות היא עסוקה בעניינים טכניים ולא זורמת.

באיזשהו שלב היא יורדת מהבמה כדי לאפשר לגיטריסט לקחת לעצמו שיר אחד. יוצא לו טוב, לחבוב. ממש טוב. היא חוזרת עם חולצה אחרת ואנרגיות חדשות, וההופעה מקבלת תפנית. הדברים רצים פתאום. גו ריקי, גו ריקי. ומתברר שישנם קטעים שנותרו חזקים עד היום. ב"היי שקטה" המופתי, למשל, שוב מוכח שיש גבהים מסוימים שהיא כבר לא יכולה להגיע אליהם, אבל אלו שהיא צולחת עדיין נשמעים פנטסטיים. ואולי זו היטפלות לקטנות מצדי: זמרים ותיקים כמו גידי גוב ושלמה ארצי משמיעים את צרידותם ברבים, והיא לחלוטין לא חיננית בעיניי ולא מזמינה. בקושי נשאר להם משהו. לריקי גל עדיין יש קול מדהים. מדהים ממש.

לקראת סיום היא מפגיזה את "נערת הרוק" המפורסם, שנשמע טוב גם כיום. היא עפה איתו נהדר, ועכשיו לגמרי ברור: לקח לה זמן להתחמם בהופעה הזו. משהו חרק בהתחלה, השתפר, התקדם והסתיים מצוין.

ואני רושם לעצמי: טוב שהלכנו. בטנדר הנשיאותי, בחזרה, אנחנו משלימים את "מה זאת אהבה" שמופיע במיטב של מתי כספי. הקול שלה שם, המון שנים לאחור, הרבה יותר צלול, חזק וגבוה ממה שאפשר לדמיין. זמרת אופרה, עם עוצמות של זמרת רוק.

וההופעה הבאה?

לא תאמינו: שם טוב לוי, מברוכי הלחן, הטקסט ואולי פחות מזה הביצוע, אבל מעניין, מעניין, מעניין. עוד אחד שאם לא נלך לראות עכשיו, אולי כבר לא נראה אף פעם. יש לי רשימה למלא בה וי, עוד לא סיימתי אותה.

הבוטנרים והטסות של העולם הזה ימשיכו לחכות.